מרגישה את הסוף קורא לי ואני מרגישה את עצמי נחלשת ונותנת לו להוביל אותי

זה הולך להיות ממש ארוך תודה למי שיקרא ויעזור.
נמאס לי! נמאס לי מאנשים שמרשים לעצמם לחשוב שאני ברירת מחדל שלהם, שחושבים שהם יכולים לנצל אותי בגלל שאני אוהבת לעזור, שחושבים שאני תמימה ושאני לא מבינה כלום, שמתייחסים אליי כמובנת מאליו, שנזכרים בי רק שצריכים משהו ואם לא אז אני אוויר, אני אוויר בשביל כולם במשפחה, עם החברים אפילו בבית שלי. אני כל הזמן מרגישה לא שייכת, כאילו אני תמיד אשאר בצד, הרי זה ברור אני הילדה הלא מקובלת, השמנה, הרגישה מדי זאתי שהכי הוח לפגוע בה כי היא לא יודעת לגונן על עצמה, שכולם יכולים לצאת חזקים רק כי הם מתמודדים עם החלשים אך לא מסוגלים להתמודד עם חזקים. אז אני יסביר יותר טוב, אני בת 14 כיתה ח', ההורים שלי גרושים בערך שש וחצי שנים אבא שלי היה נשוי גם לפני אמא שלי וחוץ ממני ומאחותי יש לי אח מנישואים קודמים שלו למרות שאני לא כל כך יכולה לקרוא לו אח שלי בגלל חוסר התקשרות שיש ביננו כבר שנים, עכשיו יש לאבא שלי חברה. אני לא מרגישה בכלל שהוא אבא שלי, הוא לא מתקשר ואני זאת שצריכה לרדוף אחריו כל הזמן, הוא לא בא לפגוש אותי לא מתייחס אליי אני כל הזמן מנסה לרצות אותו אם זה בלימודים, באיך שאני נראת או אפילו במעשים הכי קטנים שלי רק כדי שיתן לי קצת יחס ויוכל להתגאות בי בפני אחרים, אבל כלום שום יחס שום דבר, לדוגמא היה לי מבחן ממש קשה במתמטיקה קיבלתי 100 היחידה מכל הכיתה! ואני הקבצה א' שזה ממש קשה להגיע לציונים כאלה, סיפרתי לו את זה בשיא ההתלהבות וההתרגשות והאמת אני מצטערת על הרגי שבכלל חשבתי לספר לו, אפילו המורה הפרטי שלי התלהב יותר ממנו, אני חושבת שאם הייתי מספרת לכלב שלי הוא היה מתלהב הרבה יותר ממנו, הדבר היחידי שקיבלתי ממנו זה מבט מופתע וזהו. אבל זה לא תמיד היה ככה דברים היו נראים אחרת עד לפני כמה חודשים שמשהו לא ידוע קרה לו בזמן הזה ומאז אני מרגישה כאילו אין לי אבא בכלל. האמת שגם חברים אין, בעצם יש לי רק שתיים כל השאר סתם מזוייפים ואני בשבילם כמו ברירת מחדל ורק שהם צריכים אותי הם נזכרים בי, כל פעם שיש ילדה בודדה בכיתה היא באה אליי כי היא יודעת שאני לא יגיד לה ללכת ממני כי אני לא כזאת, אני לא ישאיר אותה לבד לא משנה מי זה יהיה, וכל פעם אני עושה את אותה טעות וסומכת על אנשים שאסור לי לסמוך עליהם ופותחת בפניהם את הלב ובסוף הם משאירים אותי לבד ואני נשארת עם הפחדים שלי שכל הסודות שגיליתי להם יתגלו בסוף לכולם. אפילו בבית שלי אני לבד, אמא שלי כל היום בעבודה ואפילו אחותי שהיא קטנה ממני בכמה שנים כל היום עם חברות שלה לפחות היא ברוך השם הילדה המוצלחת מביננו. אני מרגישה לא שייכת ולא אהובה, כאילו אף אחד לא אוהב אותי, לא ההורים לא החברים לא המשפחה כולם התרחקו ממני במכה כולם שכחו ממני כולם דאגו לכולם אבל שכחו לדאוג לי שכחו שאני עדיין ילדה ושאני צריכה יחס שכחו שאני עדיין חיה וחוץ מאוכל אני צריכה לפעמים שיקשיבו לי, שיגידו לי מילה טובה מדי פעם, שיעזרו לי להתקדם, אבל זה לא קורה אף אחד לא מקשיב לי, וגם אם כן יקשיבו אף אחד לא יבין אותי. אני בודדה נשארתי לבד מבין כולם. נכנסתי לדיכאון, ובמקום לנסות לצאת ממנו הוא מרגיש לי מאוד נוח, אני לא צריכה לעשות יותר מדי רק להישאר עם מבט אדיש, להיות כל היום במיטה ולשמוע שירים עצובים, הוא מאוד נוח הדיכאון הזה, הוא מקשיב לי, נותן לי יחס וקורא לי לבוא איתו ללכת איתו יד ביד, וזה מה שאני עושה, כי אין לי שום דבר אחר לעשות. אני מרגישה את הסוף קורא לי לבוא אליו, ואני חושבת על זה די הרבה והאמת שיום אחד נשארתי לבד בבית והדיכאון קרא לי אליו והסכמתי וכבר הייתי עם הסכין ביד, אבל פחדתי, פחדתי מהכאב שעומד לבוא אז ויתרתי על זה רק כי הייתי פחדנית, לפעמים אני מרגישה כל כך לבד ושאף אחד לא אוהב אותי שאני חושבת שאם יום אחד אני יעלם אף אחד לא ישים לב לזה שנעלמתי אולי רק אחרי כמה שעות, אבא שלי נותן הרבה יותר יחס ואהבה לילדים של חברה שלו מאשר שהוא נתן לי אני חושבת כל החיים וזה כואב לי לראות אותו עושה את זה, איך שהוא מחבק אותם וקונה להם דברים ומפנק אותם ואליי הוא לא מתייחס, והקטע שהכי כואב לי זה שהוא לא רואה אותי בכלל ואני חושבת שזה גם לא כל כך מפריע לו כי הוא גם לא מתקשר, אבל שהוא כן לוקח הוא דואג להיתקשר בדיוק באותו רגע לכל העולם ולהגיד "כן אני בדיוק לקחתי את הבנות" ככה בדיוק הוא אומר את זה לכולם, לחברים שלו, למשפחה של חברה שלו, לדודים שלי לכולם, ואני שואלת את עצמי כל הזמן ׳במה בדיוק אתה מתגאה בזה שאתה לוקח אותנו פעם בשנה וחושב שאתה האבא הכי טוב בעולם ומשוויץ בזה שאתה בטוב לבך לוקח אותנו רק כי אתה חייב? הלוואי והוא היה יודע שאני זאת שכותבת את זה כרגע ואם אולי הוא יבין שזאת אני, אז סליחה אבא סליחה שאני גוזלת מזמנך היקר, סליחה שאני באמת קיימת שבגללי אתה חייב לשלם הרבה מאוד כסף לאמא שלי שלא מתפקדת בזמן האחרון כאמא וכל דבר שאני עושה מעצבן אותה, סליחה שבגללי שאני מעצבנת אותך שאני צריכה ממך הרבה דברים שגוזלים גם זמן וכסף ביחד, סליחה!' נמאס לי מהחיים האלה שכל פעם גורמים לי להתאכזב מחדש, נמאס לי שכל פעם אני מקבלת כאפות לפנים מכולם, אבל זה במיוחד מהאנשים שאני הכי לא מצפה מהם, וזה כואב שאני בתור ילדה צריכה להתמודד עם זה לבד. יש לי עבר לא כל כך קל בלי קשר למה שסיפרתי עד עכשיו, וכאילו לא חסר לכל הבעיות האלה ישלי גם בעיות רגשיות ולא משנה אמה אני מטפלת בזה אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב הזה שאני יודעת שאף אחד לא אוהב אותי ושאף אחד לא מייחס לי חשיבות, כאילו אני סתם חפץ ושכל יום שאני כמה בבוקר אני מתבאסת מזה שפקחתי עיניים, שכל בוקר אני צריכה לשים על עצמי איפור ולתקוע חיוך הכי אמין שאני יכולה שהכל בסדר, אבל הכל בעצם רע אבל אף אחד לא שם לב, טוב ברור שאף אחד לא ישים לב אני לא נותנת לעצמי להתפרק מול אנשים כי אז הם ידאגו להרוס אותי יותר וזה מתיש זה גוזל ממני כוחות שכבר אין לי ממזמן אני מתמודדת עם אנשים שמשקרים לי בפנים, שמדברים עליי מאוחרי הגב כאילו שאני לא יודעת, להפך אני יודעת כל מילה שהם אומרים אני יודעת על כל צעד שהם עושים, והם לא יודעים שבזמן שהם עסוקים לרכל אני כבר בונה לעצמי תוכניות הגנה למקרה של "מתקפה" אבל גם ביום שזה יקרה אני לא יוכל להתמודד עם זה כי אני יקרוס, אני מרגישה את הסוף קורא לי ואני מרגישה את עצמי נחלשת ונותנת לו להוביל אותי. אני מתחננת תעזרו לי לצאת מזה כי בכל יום שעובר אני מוותרת על התקוות שהיו, על החולומות ואומרת לעצמי שהם גם ככה לא יתגשמו ונותנת לעצמי לוותר לדיכאון בבקשה תעזרו לי לצאת מזה אין לי יותר למי לפנות וכל יום שעובר אני נשארת יותר לבד, והסוף קרב...