אני מרגיש שלא היה לי מנוס אחר מאשר לנתק את הקשרים שניתקתי, מה דעתכם?

קראתי בספר מסויים משהו בסגנון של... "אל תחשוב שלהיות בקשר עם אנשים איכותיים זה דבר מובן מאליו" והיום בתור כבר בן אדם בוגר אני מבין את זה. גם אם לכאורה חשבתי שפעם הייתי במצב חברתי טוב בתור תיכוניסיט או חייל אז זה פשוט גיל שמחפשים דברים אחרים ב"חברויות" תכלס זה יותר סוג של שותפים לבילויים ובגיל הצעיר הזה לא עוצרים לנתח כול סיטואציה. קודם כול אני יש לי כמו סוג של כלל עם עצמי... אני לא מחפש "חברים" רק להתכתבויות בווטסאפ. ככה ברגיל אני מצפה להיפגש עם בן אדם לפחות פעם בשבועיים כשזה ביוזמה הדדית שלי ושלו... ואם בכול זאת הוא בתקופה לחוצה אז פעם בחודשיים זה גם בסדר... אבל בגדול אני לא מגדיר כחבר מישהו שרק רוצה להתכתב איתי בווטסאפ אז חתכתי מכאלה. משם זה כמו בעולם העסקים שיותר קל להשיג סחורה פחות טובה... נניח אלו שהיו זמינים לשבת איתי אז כול מהות המפגשים זה פיצוחים על השולחן ואלכוהול בסגנון ערבי ברברי מגעיל כזה... ודיבורים רק על שטויות... אתה אף פעם לא לומד מהם כלום... לא קורה משהו מעניין... לא אנשים שעבדו במקומות מעניינים או רכשו דירות או למדו משהו... סתם חיים ככה וטוב להם... לכאורה זה יכל להראות נחמד... להיפגש פעם בשבוע עם כיבוד כיד המלך ופשוט להיות משוחרר אבל אני עצמי מחפש גם תוכן. מפה לשם היו לי גם כמה כאלה שתמיד הרגשתי שהם שומרים אותי כ"אופציה אחרונה" אז עזרתי להם וניתקתי מהם קשר כי עם מהצד שלהם הם לא בקשר ממקום אמיתי אז תמיד אני זה שיעשה את הצעד כי זה גם מה שהם רוצים... לכאורה הם לא רוצים לצאת "לא בסדר" ושהקשר יתנתק מעצמו וזה דבר שאני לא אוהב... אם אתה לא שלם בקשר עם מישהו אז שחרר אותו. בכול אופן מפה לשם אפשר להגיד שנשארתי בקשר רק עם בן אדם והבן אדם זה שינה לי את התפיסה לגביי החברויות.. הבן אדם גר רחוק ממני,שומר שבת,נשוי פלוס שלושה ילדים ועובד המון שעות והוא זה שאני ניפגש איתו הכי הרבה ועושה איתו דברים... מה משתמע מכך? הכול עניין של רצון. עכשיו באמת עשיתי בדק בית עם עצמי וחשבתי לעצמי אם אולי טעיתי שחתכתי מהרבה אנזים ככה בתקופה קרה אבל אני פשוט מרגיש הקלה ושחבל שלא עשיתי את זה הרבה יותר מוקדם. ברור שאני מבין שלאנשים יש חיים שלמים עוד חוץ ממני... אבל יש עניין של תחושה שאתה מרגיש אם בן אדם בא מולך ממקום כנה או שלא... אז מה דעתכם?