לומדת אדריכלות והמצב הנפשי שלי הדרדר אבל עבדתי קשה ומפחדת לפרוש, מה לעשות?

הי, אני לומדת כיום אדריכלות, מסלול 5 שנים אני בשנה א עוד רגע מסיימת את הסמסטר הראשון.
אני סובלת מעוד, עברתי עבור הלימודים רחוק מהבית וכל מה שאני מכירה, מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה ומדוכאת. עבדתי מאוד קשה בשביל להגיע ללימודים, קרעתי את התחת לבגרויות עם ציונים גבוהים וגם פסיכומטרי, סיימתי את השירות לאומי מוקדם כי ידעתי שזה מסלול ארוך ורציתי להיות מוכנה אליו ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות מהתיכון. אני לומדת כל הזמן, כל היום בחרדה על הלימודים והעומס ולמרות הכל עדיין מוציאה את הציונים הכי נמוכים מכולם, כל העבודות שלנו הם בקבוצות וזוגות ואיכשהו תמיד יוצא שאני נופלת על האנשים הכי מגעילים ובסוף אני נשארת ערה כל הלילה לעשות את כל העבודה לבד כי הם לא מזיזים את עצמם, כל המרצים שונאים אותי ונותנים לי ביקורת אכזרית ובלי שום מקום להתקדם, בפרויקט בקורס הסטודיו שהוא הקורס הכי חשוב אף אחד לא הסכים לעבוד איתי, התחננתי לכולם ואף אחד לא ענה והמרצה אמרה שזה אשמתי שאני לא לוקחת מספיק יוזמה כאילו זאת תחרות פופולריות.
אני כמעט כל הפסקה שנותנים לנו מתקשרת לאמא שלי בוכה שאני לא מסוגלת יותר. מרגישה שאני נחנקת ושכל האנשים סביבי רק מנסים לפגוע ולדפוק אותי. כולם כבר בקבוצות חברים צוחקים ונהנים, אני אומרת לאנשים שלום בבוקר ומתעלמים ממני, מרגישה שכולם שם מסתכלים עלי מלמעלה כאילו אני לא שווה כלום וכל אינטרקציה שם רק פוגעת בי. למרות כמה שלמדתי קשה ועבדתי כולם באים עם רקע הרבה יותר מקצועי משלי ואני מאחור בכל החומר, כל היום אני רק בלימודים סובלת ואז חוזרת לדירת שותפות שלי ולומדת עד שאני נרדמת בבכי, האינטרקציה החברתית הכי מתקדמת שלי היא כשאני מספרת לשותפה שלי איך רמסו אותי העליבו אותי והשפילו אותי באותו היום.
ממש שוקלת לפרוש ואם זה שהמצב הנפשי שלי כל כך התדרדר כבר מפקפקת במקצוע שבחרתי וכמה שאני באמת אהנה לעסוק בו.
מצד שני עבדתי כל כך כל כך קשה שאני מפחדת לפרוש עכשיו, ואין לי שמץ אפילו איך לחפש כיוון אחר. אני רק רוצה לחזור לבית שאני מכירה ולא לצאת יותר.
מה לעשות? לפרוש או לגרור עכשיו 5 שנים במקום שמביא לי רק סבל ודיכאון? ואם לפרוש, איך לחפש כיוון אחר?