המשפחה שלי לא אוהבת אותי

זה יכולה להיראות כמו כותרת של איזה מתבגרת אבל אני נשבעת שככה אני מרגישה. אני כמו השעיר לעזאזל של המשפחה. אני מרגישה שכל הזמן מחפשים איפה אפשר להידבק עליי. הם לא מפסיקים לקרוא לי חוצפנית וגסת רוח שזה לעצמו מאוד מעליב אותי כי אני חושבת שאני ההפך מזה. ביומיים האחרונים ההרגשה הזאת החריפה. אמא שלי רבה איתי על כך שאמרתי משהו שלדעתה לא היה במקום. לא תגידו קיללתי אותה או התחצפתי או צעקתי עליה. פשוט אמרתי מילה שהיא פירשה כזלזול. ואני התעקשתי שזה לא היה ממקום מזלזל, ושתינו התעקשנו, ורבנו, וצעקנו, וניסיתי להסביר לה שאין לה ממה להיפגע. אני מאמינה שכל בנאדם יכול להיפגע מ ה מ ו ן דברים אבל מה שמשנה זה הכוונה האמיתית! ואם הסברתי את עצמי, למה שתמשיך להרגיש פגועה? בכל אופן הריב הזה נמשך עד היום בבוקר, והגיע עד לכדי אלימות (היא הרביצה לי). חשוב לציין שלפני שנה עזבתי את הבית ועברתי לגור בבית חבר שלי בגלל זה. חזרתי חזרה הביתה בגלל שהגעגועים הציפו אותי ועוד סיבות שונות. חשבתי שהיחס בבית ישתנה אבל מסתבר שהכל אותו דבר. אח שלי ואבא שלי בכלל לא שומעים את הצד שלי, הם ישר מצדיקים את אמא שלי. הם בדעה שמי שיותר מבוגר צודק. מה גם שאמא שלי אמרה כל כך הרבה דברים מעליבים כלפיי, פשוט חדרה לי לתוך הלב ולכלכה ואפילו לא אכפת לה, אני מרגישה שאין לי יותר משפחה ואין לי יותר על מי לסמוך. אמא שלי אמרה שאני אשמה בכל הבעיות הרפואיות שלה ושהיא לא רצתה בכלל שאחזור חזרה הביתה, שאני לא בת בשבילה, סתם בנאדם שהיא לא רוצה בחיים שלה.
הרגשות שלי לא חשובים לאפחד, אני לא חשובה לאפחד, תמיד אפשר להתנפל עליי ולהגיד שאני חוצפנית כדי להרגיש טוב עם עצמם שהם ניצחו באיזה ויכוח, אני מרגישה פשוט לבד, לבד, לבד, לבד...