מה אני עושה לא נכון בזוגיות?

היי,
מערכות סים שלי היו רק רציניות ולתקופה ארוכה. אני חברה טובה ובעיקר בת זוג אוהבת ורגישה לצרכים של בן הזוג שלי.
את האקס אומנם שכחתי והוא חלק מפאזל מאוד חשוב בחיי כי גם הצליח לעצב הרבה מתכונות האופי הטובות שלי. היה חבר טוב ומבחינתו זה היה קודם אמון ואחר כך הכל.
בגלל זה למרות שרציתי לקרב אליו אנשים, הוא לא רצה. תמיד אמר לי שככל שיהיו רחוקים ממנו, יותר טוב לו. נאמן רק לקול המצפוני שלו ואין לו רצון או סבלנות לחצאי אמת. וככה הפכתי להיות עם הזמן, ובאמת גם היינו רק אני והוא. הוא היה מאוד מאוד קשה ונוקשה עם החברים והאחרים בכלל ורק אותי הוא איפשר להכנס לחייו.
בגלל שהתרגלתי להיות כזו, זה גם מה שחשבתי שצריך להיות. אם היתה לי איזו דילמה כדי להיות בסדר עם החברים שלנו הוא היה בנונשלנטיות מבטל את זה עם היד והיה מרים קול ואומר "שיקפצו לך!!".
אם מישהו היה מנסה לפגוע בי או לזגזג מולי, היה מרעיד לכולם את הקרקע ובגלל זה גם כולם שמרו מרחק כשאני עושה הכל כדי שלא יידע. אם מישהי ניסתה לפלרטט איתו, היה בא אלי כמו ילד קטן ומקטר "לא הייתי צריך רדיו, היא עשתה לי כאב ראש, לא הפסיקה לדבר". הוא היה תמיד רציני כזה עם כולם אבל נשמה גדולה, אוהבת ונאמנה טוטאלית., זה נגמר לפני הרבה מאוד זמן ואני אפילו לא מסתכלת אחורה אלא בעיקר עם שיעור חשוב בזוגיות.
עם הנוכחי שלי זה בדיוק ההיפך למרות שהרבה קווים מתיישרים ביניהם לקו אחד כמו ההגינות, הדרישה שדברים יהיו ישרים וכמו שצריך, חוכמה ומצפון מפותח. הוא גם מאוד רציני ועם לב מסוכר.
וגם באהבה - הוא לא מתפשר.
האהבה אליו גדולה יותר וכבן זוג הוא לא רוצה לבנות אותי כדמותו אלא כמשהו משלים לו לדעתי, כי ככה זה בעצם בשטח. אבל הוא גרם לי להכיר מקומות רגשיים בנפש שלי שאף אחת לא צריכה להגיע אליהם.
עם כל האהבה, וקיימת אהבה מאוד מאוד גדולה, יש בו לפעמים רגעים שהוא מחליט על דעת עצמו מסיבה כלשהי ללחוץ על הכפתורים שהוא יודע שיכאיבו לי. בהתחלה התעלמתי אבל בהמשך זה הפך למצב שגם המשפחה שלו רכבה על זה ועוד כל מיני ידידות שרצו פוטנציאל איתו... מצב בלתי נסבל עד שזה התפרק לנו.
האקס שלי בחיים לא דיבר עם מישהו על מה שקורה בינינו ובטח לא עם מישהי שלא סובלת אותי ושהיתה רוצה לראות אותי תלויה מעונה באמצע כיכר העיר.
בחיים לא עשיתי לו שום דבר שיכול היה לפגוע בו. ההיפך, זה תמיד היה קודם כל הוא ואחר כך כל העולם.
לדעתי משם מתחילה הטעות שלי בראיה שלי את הזוגיות אבל שוב, יש מצב שאני טועה..
באירוניה מוחלטת, ביטלתי את עצמי והרצון האנוכי שלי כדי שאצא בסופו של דבר עם לשון בחוץ, רצוצה על הריצפה כאילו עבר עליה טרקטור.
אפילו להיות איתי הוגן הוא לא הצליח להיות.
אף פעם לא הייתי בת זוג ללילה ומצד שני לא חתמתי מול אף אחד על חתונה קתולית.
אז על מה הזיגזגים?
אם ידידה שיש לה בן זוג או שיודעת לפחות שלך יש בת זוג, רוצה להיות איתך או לפלרטט איתך ולא סתם, מה זה אומר עליה מלבד המעשה שהיא עושה אם לא לבוא ולהוכיח שהיא לא נאמנה? היא פשוט אדם כזה,זה לא ישתנה.
ואם זה רובם, אז אם כולם יקפצו מהגג, אז לקפוץ?

אצלי הידידים ידעו שיש גבול מאוד ברור ואין פה מגעים פיזיים או התכתבויות או מפגשים.
יש ידידות נטו ואף אחד אף פעם לא קיבל או יקבל את המעמד שלו, אז האם אני טועה גם שם?
אין לי בעיה לקבל את הזבנג ולהבין איפה טעיתי, רק לא להשאר ככה באוויר ממשיכה לטעות.
מישהי אוהבת אותך? מפלרטטת? בוכה לך על החבר שלה? נו אז מה, גם אני מחוזרת ומתחילים איתי בלי סוף ורוצים לבכות לי על הכתף כל יום, והוא יודע את זה.
הוא היה פעם ברור איתן שזו קודם כל אני? לא.
לא הבנתי מהי הגישה בזוגיות, להיות עם ולהרגיש בלי? זה הקטע? אחרי כל השנים
יחד, את זה אני צריכה לאמץ?
אין בעיה, שיהיו לי ידידים על אותו קונספט, אבל זה יעבוד? הגיוני שהוא יקבל את זה? שאסתמס עם בנים כל היום?
לא הכרתי מישהו שזה מקובל עליו, אז למה עלי זה צריך להיות מקובל?
נאה דורש שאינו מקיים?

אני לא יודעת, אני טועה? אם כן, איפה?
ואם לא, אז למה הרוב כאלה?
למה אנשים בזוגיות מתעסקים במשחקים ובטפל?

תודה לכל מי שקרא את החפירה ויזרוק עצה.