ההורים שלי ריסקו לי את הדימוי העצמי, מרגיש מצולק מבפנים

לעבור חבטות נפשיות זה לא פשוט. אני מרגיש כל כך אדיש, כל כך ריק. החלקתי כל כך הרבה בחיים. מכות, מכות רצח, צביטות, דחיפות, צעקות מקפיאות דם ואיומים. היה מקרה אחד קשה הרבה יותר אותו אני מתבייש לכתוב אפילו שזה אנונימי.
המון צלקות נפשיות מגיל קטן, ומגיל מבוגר יותר אתה מתחיל לשים לב לאישיות של ההורים שלך - אנשים דורסניים, טרור אמיתי כדי שתצא מהבית. דורכים עליי. משפילים אותי, התעללות נפשית. אבא שלי יכול להסיע את אחי ואת אמא שלי מליון פעמים לכל מקום ביום ואותי לא: "אין לי כוח", "לא רוצה".
ברור שאני עונה, מקלל ואפילו דחפתי את אבא שלי. התעללות שאתה עובר מגיל קטן עד גיל מאוחר כמו 22 בלי שהם יבינו שמה שהם עושים הוא לא בסדר... מה אני עושה? סבא, סבתא, דודה, כולם יודעים רק צד אחד - שאני מקלל, טורק דלתות, אף אחד לא שואל את עצמו "למה"?!

לא יודע מה לעשות. הדימוי העצמי שלי לא ברצפה, אלא עמוק באדמה. כאוב נפשית... לא יודע מה לעשות.

אני גר עם ההורים בבית, לא בדיוק מדבר איתם מה שעוד יותר מכביד, כי למרות הכל הם עדיין, איכשהו, חושבים לי. אבל הם לא יבואו ויבקשו סליחה או יחשבו על לדבר. הם צודקים תמיד, כך הם חושבים.