חברה שלי אמרה שלרוב האנשים לא אכפת מהחטופים, אני החריגה פה או היא?

מהשביעי באוקטובר כלום לא אותו דבר. לא איבדתי אדם קרוב ואני לא מכירה אף אחד מהחטופים, אבל הם תמיד בראש שלי ואני הולכת להפגנות, אסור לשכוח אותם לרגע!!!!! לפני יומיים דיברתי עם חברה שלי ואמרתי שם של אחת החטופות המוכרות יותר. היא שאלה מי זאת? אמרתי לה את רצינית? היא אמרה לי שהיא מתנתקת מכל העניין כי אין לה איך לעזור בנושא והיא לא מצליחה להרגיש הרבה עצב על אנשים שלא קרובים אליה. היא חברה טובה שלי, בחורה עם ערכים, טבעונית וחכמה אני מעריכה אותה. לא הבנתי איך היא יכולה להגיד משפט כזה שהיא לא מרגישה עצב. אמרתי לה יש 132 חטופים ואת לא מרגישה עצובה? היא אמרה אני רוצה שהם יחזרו, אבל אני לא מצליחה להרגיש עצב גדול על אנשים שאני פשוט לא מכירה. והיא אמרה שהיא הייתה רוצה להרגיש כמוני, להיות יותר אמפתית. היא אמרה שהיא חושבת שרוב האזרחים הרגילים במדינה חיים את חייהם כרגיל, ולא מתעסקים בזה יותר מדי, כי הם לא מכירים, ואין מה לעשות, ככה זה. אאני לא חושבת שצריך לבכות כל היום, אני לא חושבת שצריך לדבר על זה כל היום, אבל אני גם לא חושבת שזה בסדר להיות מנותקים ולא להרגיש שכואב על הנרצחים החטופים, החיילים שהקריבו את חייהם למעננוווו שנוכל לקום בבוקר לאכול לחייך הם מתו בשביל זה!!! גם אני חיה את החיים שלי, גם אני מבלה עם חברים אבל אני גם מעורבת בעניין ואכפת לי!!! למה אנשים חושבים שלהתעסק בזה זה אומר ״לעצור את החיים?״ אנשים אשכרה שומעים את העדות של עמית סוסנה וממשיכים לעבוד כרגיל? הם לא מוטרדים מכך שיש אבות ואמהות שהילדים כרגע עוברים עינויים בעזה? חשבתי על מה שהיא אמרה, והבנתי שבאמת הרבה אנשים מסביבי כאלה.
אני אוהבת אותה אבל כרגע אני מרגישה שלא באלי לדבר איתה ובשיחה לא רציתי להתעצבן כי ראיתי שקשה לה להיות כנה איתי. אני לא יודעת מה באתי בדיוק לשאול, אבל אני רוצה להבין יותר אם אני החריגה או היא.