אני מקנא קשות בבן הדוד המושלם שלי. איך להתגבר על זה?

יש לי את בן הדוד הזה, הוא צעיר ממני בשלוש שנים, ואני מקנא בו

פעם היינו קרובים מאוד. כשהיינו ילדים, הייתי בן יחיד שתמיד רצה אחים והייתה לו רק אחות גדולה בזמן שהוא כל כך רצה אח. אז זה היה טבעי שהיינו קרובים. היו לנו הרבה במשותף. אהבנו את אותן תוכניות טלוויזיה וסרטים. אוהבים את אותם משחקי וידאו. שונאים פירות וירקות, אוהבים באולינג ודברים כאלה

אבל החיים מתקדמים, דברים משתנים, שנינו גדלנו ואנחנו לא קרובים כמו פעם. לכל אחד מאיתנו יש את העיסוקים והאינטרס שלו. אבל אנחנו עדיין מתראים כמעט כל יום שבת כשאנחנו הולכים לבקר את סבא וסבתא עם שאר המשפחה

עם זאת, אני מה שנקרא "לייט בלומר", או לפחות מרגיש ככה. אני לא רוצה לכתוב יותר מדי אבל הייתה לי ילדות לא קלה בכלל ומעולם לא הרגשתי מאושר עד לאחרונה. אז אני מרגיש באיחור מאנשים אחרים שאני מכיר. בינתיים שמתי לב שבן דוד שלי מצליח בכל דבר שנכשלתי בו

קודם כל, הוא חתיך במיוחד. בעוד שהיינו דומים מאוד כשהיינו צעירים, גדלנו להיראות שונה ולמרבה הצער, הוא קיבל את היופי. הוא בנוי היטב, יש לו קול מקסים מאוד, פנים ושיער נאים. הבנות אוהבות אותו. ואני אדם עם בעיה ענקית עם איך שאני נראה. אף אחד לא מאמין לי, ואנשים חושבים שאני משוגע לחשוב את זה, אבל אני ממש לא אוהב את איך שאני נראה. אני אפילו לא יכול להסתכל במראה. אני נמנע מלהסתכל במראות או בכל דבר אחר שיראה את ההשתקפות שלי. ואני אף פעם לא מצתלם אלא אם כן אני מהאף שלי למעלה כי מבחינתי, כל דבר מהאף שלי ומטה, זה כיעור. והוא מאוד חכם. בעוד שתמיד הייתי האדם היותר אמנותי במשפחה, הוא היה חכם. טוב במתמטיקה. לאחר התיכון התקבל לתכנית לימודים מיוחדים לכיתה י"ג, תפקיד טוב יש לו עכשיו בצבא ובקרוב הוא יתחיל ללמוד הנדסה באוניברסיטה במסגרת צה"ל ואני הכי גרוע במתמטיקה אבל סיימתי טוב מאוד את הבחינה הסופית שלי ולגבי אוניברסיטה, היה לי ממש קשה מכל הבחינות כאשר למדתי באונ' תל אביב ועברתי למקום אחר שיותר מותאם לי. הוא קיבל רישיון נהיגה מהר מאוד ואני, בגלל אפילפסיה, עיכבתי את זה ומשום מה אני ממש מפחד לשבת במושב הנהג. יש לו הרבה ביטחון עצמי והערכה עצמית ואני אדם מאוד ביישן. יש לו חברה מקסימה ואני אף פעם לא הייתי בזוגיות. אפילו לא ניסיתי. כי מבחינתי, איפה אמצא את הבחורה הסתומה שתרצה להיות איתי? למה שמישהי תרצה אותי כאשר יש את בן הדוד המוצלח שלי?

אני משווה את עצמי אליו בכל פעם שאני רואה אותו. הוא ממש גרסה מוצלחת שלי. הייתי כאן לפניו. אני הייתי אמור להיות המוצלח. הייתי אמור להיות זה שצריך להיות דוגמה לאחרים. אבל במקום זאת, הוא המודל לחיקוי של האחים שלי. הם מסתכלים עליו במקומי. הם מעריצים אותוץ

הלוואי והייתי הוא. אני אהיה אדם הרבה יותר שמח. אני אוהב את בן דודי. הוא כמו אח בשבילי. אבל לפעמים, אני ממש שונא אותו כי הוא מה שכל חיי רציתי להיות. כשהייתי ילד קטן שמציקים לו ומתרחקים ממנו בבית הספר כל יום, והורים ששמו עליי את "פרק ב'" שלהם אחרי שהם התגרשו, תמיד האמנתי שיום אחד, כשאהיה גדול, הזמן שלי לזרוח יבוא . אבל במקום זאת, בן דוד שלי לקח את הברק שלי ויצאתי בלי כלום. הכל כל כך קל לו. ובעוד אני מנסה לשפר את עצמי, אני תמיד נשאר הגרסה הכושלת שלו.

הקנאה הזו שואבת ממני הכל. מה עלי לעשות? איך להשיג קצת שלווה עם עצמי?