מאז ה7 באוקטובר אני מרגישה זרה במקום הבטוח שלי, מרגישה ריקנות עצומה, עצות?

פעם הרגשתם שאתם לא שייכים לפה? שנועדתם ליותר?
אני בתואר שתמיד רציתי ללמוד, מצליחה ונהנית ממנו, יש לי את החברים הכי מדהימים שיש והמשפחה הכי טובה בעולם, יש לי בית חם ומיטה וכל דבר שמישהו צריך ויותר. ברוך השם זכיתי ולא חסר לי כלום.
אבל מאז ומתמיד הרגשתי שנועדתי לחוות יותר ומאז המלחמה הנוראית הזאת, המילואים והאובדן הבלתי יאומן ההרגשה הזאת רק התעצמה.
כל יום אני מרגישה ריקנות עצומה, אני לא מבינה איך אני אמורה לקום כל בוקר ללכת לעבודה, להישאר במקום הנוח, להרגיש שהימים שלי בורחים לי בין הידיים וככה החיים שלי אמורים להיות. אני מרגישה שיש הרבה מעבר, מתה לצאת מהמקום ״הנוח״ שאני נמצאת בו ולפרוץ את כל הגבולות שלי. עכשיו אני כבר לא צעירה, כולם סביבי בזוגיות, בתואר ובעבודות אבל אני? רק חושבת כמה בא לי לקחת הכל ולטוס מפה. אני לא מצליחה להתמודד עם ההרגשה הזאת שאצטרך ללכת באותו מסלול שכולם הולכים בו, להרגיש שהחיים פשוט עפים לי ומי יודע עוד כמה זמן בכלל יש.
ושלא לדבר על הכסף שזה מה שהכי עוצר אותי כרגע והכי מדאיג אותי לגבי העתיד שלי ובכלל.
אני גם לא יודעת מאיפה להתחיל להבין איך לצעוד בדרך הזאת כי בתכלס אף אחד לא מדבר על זה או מלמד אותך את זה.
אני מרגישה קלועה נפשית בחיים נוחים שהם לא בהכרח מה שאני באמת רוצה, אני לא רוצה לקום יום אחד כשיהיה כבר מאוחר מידי להתעורר ולהתחרט שלא ניסיתי, חוויתי.
אשמח לאוזן קשבת ולעצות טובות,
אולי מכאן תבוא הישועה.