אמא שלי מעירה לי על הגוף, מה לעשות?

אני אסביר, מכיתה ז מאז שהאחות בבית ספר אמרה לאמא שלי שאני טיפה מעל הממוצע, אמא שלי התחרפנה ולקחה אותי לדיאטניות. זה לא עזר, רק החמיר את המצב והתחלתי להחביא אוכל מההורים ופשוט כל פעם שהיה לי הזדמנות הייתי אוכלת ולכן הייתי צריכה לנצל את זה כי ידעתי שאחר כך אני לא יוכל ולכן אכלת ואכלתי הגעתי למצב שבאמת כבר לא אהבתי את עצמי. הגיע הקורונה והורדתי עשר קילו, סוף סוף אהבתי את עצמי ואמא שלי התגאתה בי שככה הכרזתי אבל באני מסתכלת לאחור אני מבינה שמה הייתי פיזית יפה אבל בפנים מרוסקת, לא הייתי אוכלת, וכל פעם שהרגשתי לי עוגייה הייתי יורקת אותה לפח כי פחדתי. חזרנו לשגרה ויצאתי עם חברות ולאט לאט הייתי אוכלת ואוכלת עד שהגיע שלב שהשמנתי עוד הפעם, הייתי בכיתה יא אז ספורט וכל זה כבר הפסקתי, לא התרכזתי בזה. לא הייתי בדיאטנית כבר מאז הקורונה אבל כל חודשיים הייתי אצל רופא בשביל משהו אחר אבל הייתי עוברת שמה שקילה אז אמא שלי תמיד ידעה מה מצבי. בקיצור השמנתי ולפעמים אמא שלי דפקה לי הערות והיה תקופה של שבוע שכמעט לא אכלתי כדי להרזות לבדיקה, פחדתי. הגיע כיתה יב עברה שנה והתחלתי עוד הפעם לאכול ולאכול ובאמת כרגע שחזרתי לנקודת ההתחלה לי והעליתי את כל מה שהורדתי, אני מרגישה שחזרתי לזמן שאמא שלי חוזרת להשפיל אותי ולהכריח אותי לצאת שוב פעם להליכות, הייתי משקרת, יוצאת החוצה לשעה יושבת בפארק, אני לא מסוגלת לצאת להליכות זה מחזיר אותי לתקופה לא טובה. עכשיו היה שקט ממנה בחודש האחרון בגלל המלחמה אבל היא תמיד בודקת אותי עם הפרצופים שלה. שלא תחשבו ניסיתי, לא הצלחתי לרדת במשקל, כל פעם שאני אוכלת אני מתחרטת עליו מרגישה רע עם עצמי. עכשיו אמא שלי היו התחרפנה עליי שוב פעם ואומרת לי להסתכל על הרגליים שלי והיא מסתכלת עליהם ופשוט נותנת לי מזרון ואומרת לי שכל יום אעשה אימון, כי הליכה זה לא אופציה בגלל המלחמה. אני חסכתי ממכם את כל הדברים הנוראיים שהיא אומרת לי אבל רק שתדעו שהיא תמיד הייתה עושה את זה גם לי וגם לאחיות שלי חוץ מאחי כי הוא תמיד היה רזה. באמת נמאס לי להרגיש לא שווה, וזה למה אני לא מוצאת אהבה, אני אומרת לכם אני לא נראית רע אבל היא גורמת לי להרגיש לא טוב עם עצמי וזה מוריד לי את הביטחון וזה למה אף פעם לא היה לי ביטחון להיות עם מישהו כי היא הייתה אומרת לי שאף אחד לא יצא איתי, ולמרות שהתחילו איתי לא הרגשתי מספיק טובה בגלל המילים שלה, ואז היא מתפלאה למה לא היה לי חבר. עם אחותי היא הייתה אפילו יותר גרועה עד כדי כך שהיא ברחה מהבית לתקופה אבל איכשהו זה אף פעם לא פגע לה בביטחון תמיד היא הייתה עם ראש מורם ואני לא מצליחה, אני חלשה בזה.
אני לא יודעת מה לעשות, היא לא תפסיק עם זה, שום דבר לא יהיה לה טוב, שאני הייתי רזה זה לולה את לא אוכלת מספיק ושאני מלאה אז זה לולה אין יותר ממתקים.
יש לכם טיפים איך להתמודד עם מצב כזה? ואיך להרים לי את הביטחון למרות הפעמים שהיא דורכת עליי?
ובכללי מה אתם חושבים? אני צריכה עזרה..