עברתי דברים בחיים ולא הולך לי עם בנות. אני בפיגור?

אפתח ואומר שאני חושב שאני אמיץ. ותכף תבינו למה. מסיבות כאלה ואחרות, בתחילת גיל ההתבגרות- בגיל 13, החלטתי לחזור בתשובה. בהתחלה זה היה רק ללכת לבית כנסת ולשמוע שיעורי תורה. אחר כך זה התגבר, עד שעזבתי הכל, ועברתי מבית ספר חילוני לבית ספר דתי, ומשם לישיבה של חוזרים בתשובה, וכעבור שנתיים הצלחתי להכנס למוסדות חרדיים ונהפכתי לחרדי לגמרי מכף רגל ועד ראש בכל רוחי ונשמתי. קשה להאמין, אבל הצלחתי להתברג שם. הייתי אמוא להישאר במסלול החדש שבחרתי לעצמי. אלא, שיום אחד, בסוף גיל ההתבגרות, בגיל 19, חשבתי לעצמי, לפתע פתאום - ומה אם הדת לא אמיתית והכל שקר? . וככה התחיל תהליך היציאה בשאלה שלי שמלווה אותי עד היום. בעקבותי, המשפחה חזרה בתשובה ולא נשארה חילונית . והם לא קיבלו בעין יפה את זה שעזבתי. הם נתנו לי להשאר אצלם אבל כל הזמן היו חיכוכים ובעיות מטורפות שאני אפילו לא יכול לתאר פה. בסוף עזבתי, מצאתי עבודה, עשיתי בגרויות בגיל 24 מאפס, והצלחתי להתקבל ואני לומד לתואר ראשון במסלול יחסית מבוקש. אני הולך כחילוני לבוש כחילוני ונמצא בסיבה חילונית, היו לי התנסויות מיניות, התנשקתי וגם שכבתי. למה אני מעלה פה את השאלה? כי אני לא יכול להתעלם מכך שאני רואה את הפער האדיר ביני לבין בני גילי. הכל הרבה יותר קל להם. חברתית. הם מצליחים לתקשר בחופשיות, מתענינים בנושאים שמקובלים בחברה הזאת. אני לא. אני קצת שונה ורואים את זה עליי. יש לי שותף שהוא קטן ממני . וכבר יש לו מישהי שהוא מדבר איתה והם כנראה יוצאים. והוא ממש בטוח בעצמו וכריזמטי. ואני? בנות לא ממש מתות עליי, לא ממש הולך לי. אף פעם לא היתה מישהי שנשארה איתי יותר מכמה שבועות. לא ברור לי למה. אולי אני משדר קרירות ורצינות. אולי אני משדר חוסר נחמדות.. זה בעיקר בגלל שאנימקשה עם עצמי אחרי כל הדרך שעברתי שהייתי חייב להיות כזה כדי להחזיק ולא ליפול(ואני עדיין מחזיק ומנסה לבנות את העתיד...).(וכל זה מלבד הדילמות שיש לי לגי תחום הלימודים). אולי זה מה שמרחיק אותן? למה לשותף הזה הולך עם בנות ולי לא? אני כל כך צריך מישהי שתסתכל לי בעינים ותאהב אותי, אף פעם אף אחת לא אמרה לי אני אוהבת אותך באמת, אני מעולם לא הוצאתי את המשפט הזה מהפה לאף אחת, ואף פעם לא העברתי לילה עם אף אחת. האם זה יקרה? מתי? אני כבר בן 27 ואני מרגיש ממש בפיגור רציני....