לא אוהבת את הבת של בעלי

היי לכם..
כותבת בעיקר כפריקה, אבל אשמח לעצות/עידוד/השקפות נוספות.
אני בזוגיות כשבע שנים, מתוכן 4 שנים נשואה..כרגע בחופשת לידה עם הולדת הבכורה.
לבעלי יש ילדה מזוגיות קודמת (לא היו נשואים) והיא בת 8
אתחיל בכך שכאשר התחלנו לצאת, הייתי מאד צעירה ותמימה, ללא ניסיון אמיתי בחיים, אך התאהבתי קשות באדם, אהבתי בו הכל. בין היתר הרשים אותי היחס המדהים לאקסית המשוגעת שלא מרפה, הרצון שלו לתת את הטוב ביותר לילדה וכו'. הם היו בעיצומו של חתימת הסכם הורות והסדרי ראיה ומזונות. אני איתו מאז שהיא ממש תינוקת, ממש גדלה מול עיני. גדלתי והתבגרתי יחד איתה. כשנכנסנו לזוגיות רצינית, לקחתי על עצמי את הבחירה שזה לכל החיים והתייחסתי אלייה כאל ביתי. יחס חם אוהב, האכלות, מקלחות וכו'. השקעתי בה את כל כולי.
במהלך הקשר, עברנו רבות, אתייחס רק לאקסית: היא הייתה עושה לנו את המוות. עושה מניפולציות זולות על חשבון הילדה המשותפת, הטרדות אין סופיות..מה לא עברנו עד שהגענו ל"שלום" איתה. כיום אחרי כל כך הרבה שנים, בעיקר חשה רחמים וחמלה כלפייה, למרות שיש בי הרבה כעס על היחס שלה ועל החינוך שהיא מקנה לילדה. (היו המון פעמים שהרגשתי וראיתי שהילדה מוזנחת, היום יש שיפור)
אבל העניין הוא אחר.. אני לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק, מכיוון שזה אנונימי ארשה לעצמי לומר שאני מרגישה כאילו "נגמרה לי האהבה" ואין לי סבלנות וחשק לטפל בה, בייחוד אחרי שנולדה בכורתי שלוקחת את מלוא תשומת הלב..
אני עושה את הדברים על אוטומט כי אני מבינה שאין ברירה אחרת, מה גם שהכל נופל עליי בגלל שאני בחופשת לידה, ואני מרגישה חנוקה. מרגישה שלא יחסר לי אם היא לא תהיה איתנו, לא מתגעגעת לראותה כמו פעם.. ממש אין לי סבלנות כלפייה!
הרגש הזה גומר אותי, כי אני מנסה להילחם בכך בעזרת ההגיון ואומרת לעצמי שהיא ילדה, לא אשמה בכלום, ילד צריך טיפול וטיפוח. ואני עושה הכל, באמת, אבל הרגש חסום, הלב סגור אלייה, אני לא מרגישה שאני עושה את זה בלב שלם אלא רק מתוך חוסר ברירה. וזה כואב לי.
מה עושים? איך מתמודדים? בא לי לברוח מהכל!!!