המשפחה משפילה אותי ומורידה לי את הביטחון

אז ישלי הורים , ו2 אחים גדולים , אני הכי צעירה במשפחה.
אני נולדתי בהפרש של 11 שנה מהאח שלפני.. אני מרגישה כלכך אאוטסידרית במשפחה הזו..כל הזמן יורדים עליי,צוחקים עליי,משפילים אותי, מזלזלים בי. לא משנה מה אני עושה זה לא טוב.
אבא שלי בכלל לא מסתכל לכיוון שלי, אחים שלי רק מזלזלים בי ומדברים איתי בצורה פוגענית ומשפילה.
אמא שלי רק מתלוננת עליי, מנצלת כל הזדמנות לעקוץ אותי ולהשפיל אותי ליד אנשים ולהוכיח שהיא יותר טובה ממני, כל הזמן אומרת כמה שהיא מצטערת שיש לה בת כמוני.
וזה לא משהו חדש, זה ככה כבר כמה שנים טובות.
המשפחה הזו כלכך מורידה לי את הביטחון, אף אחד לא מבין למה אין לי מודעות עצמית למראה החיצוני שלי ולמה אני כלכך שונאת את עצמי..למה? כי אני חיה בבית עם שני הורים שכל הזמן טורחים להזכיר לי כמה אני נראית רע , כמה לא יצא ממני שום דבר, כמה אני כישלון.
(אמא שלי אפילו טרחה יום אחד לצייון בפניי שבעוד כמה שנים לא יצא ממני כלום וחבר שלי לא ירצה אותי ברגע שהוא יבין מה אני)

שלא תבינו לא נכון, האווירה בבית כביכול כן חיובית, תמיד קיבלתי הכל ולא החסירו ממני שום דבר, הבעיה שהם לא מבינים שלא איכפת לי מהכסף, אני בסך הכל רוצה יחס של בנאדם.
הבעיה שהמערכת יחסים שלי איתם כלכך הרוסה, שלא משנה מה יקרה אני לא מוכנה בכלל לחשוב על לשפר אותה, אני ניסיתי מספר פעמים וכל פעם שהצלחתי להתקרב לאמא קצת היא פשוט פגעה בי שוב בצורה שלא יכולתי, ושוב,ושוב. כמה אפשר להיפגע מבנאדם? עם אבא זה בכלל לא עובד..אליו אני עוד סבלנית ומנומסת אבל אני לא מעניינת אותו בכלל... אני לא מסוגלת לשמוע את הקולות שלהם זה מביא לי עצבים אני כל היום סגורה בחדר עם אוזניות אני פשוט חייבת לנתק את עצמי ממה שקורה בבית הזה, ברגע שהם נכנסים לבית זה פשוט הורס לי את המצברוח ואני מסתגרת בחדר עד שהם הולכים לישון.

הדבר היחידי שמעודד אותי הוא שאני מתגייסת עוד מעט, אני כלכך רוצה לצאת מהבית הזה כבר ושיתחילו להעריך אותי ואת הדברים שעשיתי פה (אני אשכרה עושה הכל בבית הזה והם משום מה בטוחים שאני לא עושה כלום הם פשוט עיוורים)
אני כלכך מקווה להיות בבסיס סגור, ולא לבוא לבית בסופ"שים אני מרגישה הרבה יותר בנוח בבתים של חברות שלי עם ההורים שלהם.

הדבר היחיד שמפריע לי, זה מה אני אעשה אחרי הצבא.
איפה אני אגור,איך אני אסתדר ...קשה להתחיל חיים במדינה הזו, ועוד אני בלי בגרות מלאה, בלי ניסיון בעבודה כלשהי...אני מפחדת שאני אתקע בבית הזה עד החתונה כמו אחי.. אני לא רוצה שזה יקרה, הצבא זה הדבר שהכי לא מדאיג אותי בעולם, מה שמדאיג אותי זה מה שאחרי. אני מפחדת לחזור לפה ולחיות פה..אני לא יכולה יותר עם העצבים שאני חיה בהם כל הזמן, החוסר ביטחון, החרדות, הכל אני פשוט לא מסוגלת יותר והצבא הגיע בדיוק כשאני כבר על קצה גבול היכולת שלי להתמודד עם כל מה שקורה :/