לא מאמינה באהבה, האם כדאי לי להכנס להיריון מתרומת זרע?

סלחו לי, אבל כמה ממכם ממש חוצפנים!
חושבת על עצמי? אני לא רוצה שהילד שלי יהיה נוכח לריבים נוראים ואולי גם לגירושים מכוערים. שכתבתי שאני רוצה שהילד יהיה "שלי", לא התכוונתי לשליטה בדעותיו, חס וחלילה, אלא להיות בטוחה שבמקרה שאני אתגרש, אף גבר שיהיה במקרה אבא שלו, יוכל לפגוע בו.
לא התכוונתי שאני לא מאמינה באהבה, שינו לי את הכותרת, התכוונתי לזה שהסיכוי שאני אמצע אהבה בזמן כדי להספיק להביא ילד לעולם, הוא קטן. בגיל הזה [במיוחד בניו יורק, למי שלא יודע] אין הרבה גברים שמחפשים להתמסד.
ואני לא אומרת שאני אפסיק לחפש בן זוג, אבל אולי בגיל יותר מאוחר שאני עצמי יהיה יותר פנויה לאהבה.
אני לא מתכוונת לומר לא לאהבה, אם אני אפגוש את האחד, אני ארצה להיות איתו, כמובן, אבל עד אז, ואם בכלל, אני רוצה ילד משלי.
בקשר לדמות אב בחייו, כמובן שאני מבינה. אבל עד שהילד שלי יצטרך דמות אב באופן תלותי באמת, אולי יהיה לי בן זוג? חבר? אולי אני אהיה נשואה? אני לא יודעת. אני כן יודעת שאני אעשה הכל בשביל טובתו האישית של הילד ולא "לטובתי" כמו ש"חבר" בן 17 יכול להמליץ.
בקשר לבחינה הכלכלית, אין מה לדאוג, כמו שציינתי, כסף - יש לי מספיק. בשביל החינוך הכי טוב, ואורח החיים הכי טוב.
ועוד משהו, להסביר את "אני אחנך אותו בדרך שאני מאמינה." - הילדות שלי, הוריי חשבו על חינוך באופן שונה לגמרי, וזה גרם לי לבלבול ולכעס, וזה גרם לי לילדות מאוד בעייתית, הייתי מאוד מופרעת. וברוב הנישואים [כולם, מין הסתם] יש חילוקי דעות בין בני הזוג, ועד שאני לא אמצע את האחד שחושב על חינוך בדיוק כמוני, אני לא ארצה להיות עם מישהו.
אני די בטוחה שעל כל טענה שלילית שתכתבו יש לי מה לומר.
ותודה רבה לאלו שטרחו לכתוב לי דברים חיוניים.
נועם.

סלחו לי, אבל כמה ממכם ממש חוצפנים! חושבת על עצמי? אני לא רוצה שהילד שלי יהיה נוכח לריבים נוראים ואולי גם לגירושים מכוערים. שכתבתי שאני רוצה שהילד יהיה "שלי", לא התכוונתי לשליטה בדעותיו, חס וחלילה, אלא להיות בטוחה שבמקרה שאני אתגרש, אף גבר שיהיה במקרה אבא שלו, יוכל לפגוע בו. לא התכוונתי שאני לא מאמינה באהבה, שינו לי את הכותרת, התכוונתי לזה שהסיכוי שאני אמצע אהבה בזמן כדי להספיק להביא ילד לעולם, הוא קטן. בגיל הזה [במיוחד בניו יורק, למי שלא יודע] אין הרבה גברים שמחפשים להתמסד. ואני לא אומרת שאני אפסיק לחפש בן זוג, אבל אולי בגיל יותר מאוחר שאני עצמי יהיה יותר פנויה לאהבה. אני לא מתכוונת לומר לא לאהבה, אם אני אפגוש את האחד, אני ארצה להיות איתו, כמובן, אבל עד אז, ואם בכלל, אני רוצה ילד משלי. בקשר לדמות אב בחייו, כמובן שאני מבינה. אבל עד שהילד שלי יצטרך דמות אב באופן תלותי באמת, אולי יהיה לי בן זוג? חבר? אולי אני אהיה נשואה? אני לא יודעת. אני כן יודעת שאני אעשה הכל בשביל טובתו האישית של הילד ולא "לטובתי" כמו ש"חבר" בן 17 יכול להמליץ. בקשר לבחינה הכלכלית, אין מה לדאוג, כמו שציינתי, כסף - יש לי מספיק. בשביל החינוך הכי טוב, ואורח החיים הכי טוב. ועוד משהו, להסביר את "אני אחנך אותו בדרך שאני מאמינה." - הילדות שלי, הוריי חשבו על חינוך באופן שונה לגמרי, וזה גרם לי לבלבול ולכעס, וזה גרם לי לילדות מאוד בעייתית, הייתי מאוד מופרעת. וברוב הנישואים [כולם, מין הסתם] יש חילוקי דעות בין בני הזוג, ועד שאני לא אמצע את האחד שחושב על חינוך בדיוק כמוני, אני לא ארצה להיות עם מישהו. אני די בטוחה שעל כל טענה שלילית שתכתבו יש לי מה לומר. ותודה רבה לאלו שטרחו לכתוב לי דברים חיוניים. נועם.