משפחה שהפכה לחרדית, איך להתמודד?

יש לי הורים שהפכו לחרדים. זה קרה כשהייתי ממש קטן, ובעקבות כך אני גם נהייתי חרדי והקצנתי יותר מהם. אחר כך פרקתי עול בגיל 20. גרתי אצלם ובמשך הרבה זמן סבלתי. שבתות שלמות שנאלצתי בכוח 'לשמור', איסור על שימוש בטלפון 'לא כשר'. אני מרגיש כאילו כל זה לא אמיתי. אבל זה אמיתי. הם נהיו חרדים, והקשר איתם התערער. אבא שלי לא מחבק אותי או שואל לשלומי. לא מתעניינים בי כל כך, אמא שלי ממש קצת, אחים שלי בכלל לא. אומרים לי - 'בוא אלינו לשבת, בוא אלינו לחג'. אני אומר להם - אוקיי, אבל אני אחרי האוכל אני הולך. הכוונה נוסע. והם מבחינתם זה בעיה, כי יש להם ג'וק בראש - שאם אני נסעתי בשבת/בחג, זה כאילו בגללם. ולכן הם לא מסכימים שאני אבוא אליהם אם אני לא נשאר שבת שלמה איתם. גם אם תהיה פעם אחת שהם יסכימו, עצם הדיון על זה הוא מצער אותי, וגורם לי תחושה שאני לא רצוי ושאין לי משפחה. במשך שנים כשלא מצאתי עבודה וכשנאלצתי לגור אצלם כי זה היה או לגור אצלם או לגור ברחוב, הכריחו אותי לצאת החוצה ולהיות מחוץ לבית כשאני עם הטלפון. לא יכול להתחיל להסביר לכם כמה נזק נפשי הדבר הזה גרם לי. ההרגשה הזאת שאתה לא יכול לדבר, לשלוח הודעה או אפילו סתם לשמוע שיר בבית , אלא צריך לצאת החוצה בשביל זה. הייתי יושב בחדר מדרגות, יושב בחום של השמש, בקור ובגשם בשביל להיות באינטרנט. הדת פשוט ממש דפקה אותם. אבא שלי אסר עליי לשבת בנוחות 'רגל על רגל' כי זה נקרא שאני כאילו מתנשא על אלוהים. אני כולי פצוע בנפש מהסיפור הזה, אני כיום לא גר איתם אבל לא מסתדר בחברה , מרגיש כעס המון פעמים, מרגיש שהסיפור הזה והקשר איתם עשה לי רע. אני לא יכול לסבול שהם ביחד כל הזמן ושהם לא מקבלים אותי כמו שאני. אני נהייתי אנטי דתי, ואני סולד ושונא כל דבר שקשור לדת. לפעמים אני מסתכל על עצמי ואני אומר - איזה בן אדם יצא ממני, אחד ששונא כל הזמן, שלא מוצא את מקומו... זה פשוט נורא שלא מקבלים אותך, שלא נותנים לך את המקום... אני ממשיך עם החיים עובד ולומד, אבל באמת שלא קל לי.
איך לדעתכם אפשר להגיע למצב שאני אסתדר איתם?