הילד שלי מקשה עלי, אשמח לשמוע את דעתכם על המצב הקשה שנקלעתי אליו. מה לעשות?

שלום לכם, אני אבא צעיר בן 24 ואשתי המדהימה בת 23. אני אשמח לשתף אתכם ברגשות שלי.
הילד שלי, מה שאני יצרתי בטעות.
ואני מדגיש את המילה טעות.
אני אוהב אותו ברמות שאין לתאר. אני רואה אותו ומתמלא אהבה. אבל זה קשה, קשה לי להיות אבא במשרה מלאה עם בכי, צרחות. אינני מבין כלל את היכולת של אימאות להיות כל כך הרבה זמן עם הילד. הוא בן 4 חודשים ופשוט אני מרגיש דיכאון, ייאוש, אכזבה *מהחיים, חס וחלילה לא ממנו*.
הלוואי שהייתי יכל לנתב את החיים שלי בצורה אחרת ולדחות קצת את הגעתו של היצור המושלם הזה. כך הייתי יכל להיות אבא יותר מוצלח. קשה לכתוב את האמת הזו.
אבל הייתי חייב לפרוק, אני מפחד להוציא את המילים: "זה היה טעות". אבל זו האמת.
יש רגעים שאני מסתכל על המצב מהצד ומתחיל לבכות. תדמיינו לכם נופש במלון, כל המשפחה יחד וחדר אחד מתעורר מבכי של תינוק, שלא מצליח להירגע. ובגלל המצב הלא נעים האמא והאבא רבים.
וכל זה בגלל אבא שפשוט לא מאושר.
ואשכרה אני מבין שפשוט כל חיי אני תקוע עם ילד ובכי. להרבה אנשים אני ישמע מפונק, חסר רגישות, ומטומטם. אבל אני סיימתי לשקר לעצמי, ואני פשוט כנה עם עצמי.
ואומר את האמת המפחידה.
אני אסיר תודה על הכוח והעוצמה של אשתי. אני מסתכל עליה מהצד, היא מדהימה.
אבל ילדי שלי מקשה על המצב.
מה אתם אומרים?