נמאס לי, אני מוצאת את עצמי בוכה כל מוצש, לא רוצה שיום ראשון יגיע, ממש לא

אני אנה לעשות את זה בקצרה.
עברתי חיים מאוד לא פשוטים בכלל. כולל מעבר גדול בגיל ההתבגרות שהשפיע עליי בהרבה תחומים בעיקר הלימודי והחברתי. סבלתי חרמות, בדידות, דיכאון ומה לא כולל בשירות הצבאי.
במהלך השנים שאחרי, ניסיתי איכשהו להשתלב בחברה כמו שצריך ונרשמתי לפסיכומטרי ולמדתי לתואר ראשון. גם במהלך התואר עברתי דברים כמו מריבה גדולה עם מישהי שהכרתי והחשבתי כחברה טובה עד כדי כך שהי לא הזמינה אותי לחתונה שלה והכל התחיל מאי הבנה קטנה שאפילו התנצלויות לא עזרו ושתבינו מדובר היה בבחורה בת 20 ומשהו. גם במהלך ההכשרה המקצועית בתואר הראשון נתקלתי במדריכים ורכזים פשוט מגעילים שאשכרה ניצלו אותי עבדתי בחינם בגללם ובסוף נתנו לי ציון נמוך. בסוף סיימתי את התואר עם ממוצע גבוה יחסית אבל לא ציפיתי להתחיל ככה את החיים.
באותה התקופה ההורים שלי היו על סף פשיטת רגל ואת כל החסכונות שלי נתתי להם נכון שזו מצווה אבל הרגשתי רע עם עצמי שאני לא יכולה לחיות כמו שצריך וכל פעם יש לי מכשול.
התחלתי לפתח חרדות ודיכאון ולא הייתי מסוגלת להגיש קורות חיים לעבודות בתחום לי כי לא הרגשתי שאני שווה משהו. מצאתי עבודה במשרה חלקית שממש לא קשורה לתחום שלי אבל ממש נהנתי בה עבדתי משהו כמו 3 שנים ברציפות נכון שהשכר הוא לא של משרה מלאה אבל ממש נהנתי מכל רגע.
אז הגיע הקורונה והחברה נקלעה לקשיים ונאלצו לפטר אותי. שוב פעם הרגשה רעה, לחיות עם דמי אבטלה תוסיפו לזה שאבא שלי במהלך 2020 היה 3 פעמים במצב של סכנת חיים קריסת מערכות כולל פעמיים בבידוד בגלל חשיפה לחולה מאומת הוא בעצמו אדם בסיכון גבוה מאוד.
עברו כמה חודשים אזרתי אומץ ושלחתי קוח למשרה שממש עניינה אותי, עבודה בתחום שלמדתי ו"עבודה של גדולים" מה שנקרה.
אני לא יודעת איך, אבל התקבלתי. יכול להיות שבגלל שכל כך השתוקקו לעובדים וכולם היו באבטלה אז קיבלו אותי. בחודשיים הראשונים הכל היה חלק, היו מרוצים ממני אבל אז התחילו הבעיות. אני לא הגעתי ליעדים שהמנכל הציב לי, אני מפספסת דד ליינים אבל לא תמיד תלוי בי כי הלקוחות הרבה פעמים לא זמינים ושתבינו טעות אחת קטנה שלי זה נזק של אלפי שקלים לחברה. זו הייתה מכה בשבילי כי בפעם הראשונה מזה כמה שנים שהרגשתי שאני שווה משהו אפילו נרשמתי לאתר הכרויות כדי להכיר בחור לקשר רציני ואפילו התחלתי לדבר עם אחד כזה וכבר תכננתי את העתיד שלי ואז הגיעה ההתרסקות בעבודה כל הביטחון שלי ירד לטמיון התחלתי לסנן את הבחור וממש לא נעים לי מזה.
נמאס לי, אני מוצאת את עצמי בוכה כל מוצש, לא רוצה שיום ראשון יגיע, ממש לא, אין לי ביטחון עצמי בכלל, אני כל היום בחרדות שלא יהיה לי טוב בחיים ושמשהו יתפקשש כי עד עכשיו החיים שלי היו כאלה. אני ממש מתגעגעת לתקופה של הקורונה אולי זה ישמע מגעיל אבל אז נכון שדמי אבטלה היו ממש נמוכים והיו לי ריצות עם אבא לית חולים אבל לא התמודדתי עם כל הלחץ הזה.