במצב חרא עם עצמי. איך להתמודד?

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל אבל אני מרגיש שאני פשוט חייב לפרוק את זה. אני עוד מעט בן 17 בכיתה י ואני על סף להיכנס לדיכאון. כשהייתי ביסודי הכל היה מושלם היו לי מלא חברים, עם מי לדבר ולהעביר את ההפסקות, לא הייתי ביישן כמו עכשיו ובאמת היה לי טוב חברתית והצלחתי בכל תחום בחיים. כשהגעתי לחטיבה דברים השתנו והגעתי לכיתה שפחות רציתי והיו כמה ילדים שניטפלו אלי והציקו לי באירועים (בר מצווה של ילדים מהכיתה) והציקו לי כל הזמן בבית ספר וגם כשלא הייתי בבית ספר/לידם הם היו צוחקים עלי ואז הייתי שומע את זה מאנשים ששמעו אותם בצופים צוחקים עלי כשאני בכלל לא רשום לשם. ולא שלא תבינו לא נכון, הם עשו את זה והם הודו אחרי זה כשבאתי אליהם באלימות ודאגתי לכל אחד להשהייה עם איום לתלונה במשטרה, הם הודו שהם הציקו לי נטו כי הייתי יחסית בודד באותה כיתה ולמרות הכל תמיד כשמבקשים ממני עזרה אני עוזר כי יש לי ידע מאוד גדול בתחום המחשבים ובהרבה תחומים אחרים וכל מי שמכיר אותי לעומק יודע את זה ומבקש ממני עזרה בתחומים האלו ונפגעתי מאוד מהמקרה עד מצב שאני לא חושף לאף אחד פרטים איישים מעבר לבסיס כי ההצקות כללו פרטיים איישים עלי וזה פגע בי מאוד חברתית וכל מי שמכיר את הסיפור חושב שעכשיו הכל בסדר ושאני במצב חברתי מעולה והכל (זה מה שההורים שלי חושבים) אבל בפועל זה לא ככה. מפה לשם עברתי כיתה לכיתה שבה כן היו לי חברים אבל הפגיעה כבר קרתה, אומנם אותם החברים שהיו לי הם כן חברים אבל הם לא היו ממש חברים אלא יותר עמיתים לבית ספר ולמשחקי מחשב וככל הנראה שפיתחתי חרדה חברתית קשה מאותו מקרה שאני פשוט מסתיר כי אני לא רוצה שאף אחד ידע שיש לי חרדה חברתית ושממש אבל ממש ההורים שלי לא ידעו מזה. בכל מקרה, בתקופת החטיבה אחרי שעברתי כיתה עם החברים שלי כן היה לי טוב והכל אבל מכל שאר הכיתה נמנעתי מלדבר/לראות ילדים שאני לא מכיר וללכת לפעילויות כיתתיות כי זה פשוט קשה לי לדבר עם אנשים מאותו המקרה בתחילת החטיבה. אני לא מסוגל להכיר אנשים ולדבר איתם ומתחיל לרעוד ולהזיע בכל אינטרקציה חברתית שיש לי. כיום כשאני כבר בתיכון אני מסתכל על הסרט שערכתי לסוף שנה בט ופשוט ניהיה מדוכא לראות את כולם ושיש חוויות ואני בלי כלום אני מגיע לבית ספר ורק מחכה לחזור הביתה. הכל החמיר עכשיו בתיכון, הבית ספר המזדיין הזה פיזר ילדים בכיתות וטפילו לא נתן לבחור כמה חברים שיהיו בכיתה ויצא שאין לי אף אחד בכיתה וכולם מדברים בינהם ואני עושה את עצמי בסדר למרות שאני מת בפנים ורק מקלל את עצמי כל הזמן ומת לעוף הביתה למחשב למקום שטוב לי בו. אני פשוט לא מסוגל ליצור את הקשרים החברתיים האלה וקשה לי לדבר עם ילדים ולהכיר אותם עם כמה שאני רוצה אני פשוט לא יכול ולא יודע איך ורק חושש מה הם חושבים עלי כשאני ניגש (למרות שאני לא) ועושה X וY והרבה פעמים פשוט עושה את עצמי טיפש שלא מבין למרות שאני יודע לעזור ולענות את התשובה בשביל להימנע מאינטרקציה. ואז כשיש תקלה טכנית בכיתה אני יודע טוב מאוד מה התקלה ואיך לסדר וכשאני עוזר ואומר אף אחד לא מקשיב לא האיש הטכני שבא ולא הילד שחושב שהוא מבין והוא לא עושה מה שצריך ולא מצליח בסוף ואני אומר בקול רם מה לעשות ופשוט מתעלמים ובאותו רגע באלי פשוט לא להיות באותו מקום ואני מתחיל לקלל את עצמי וכאלה. כחלק מהפגיעה החברתית די איבדתי דיקציה והרבה פעמים לא מבינים אותי כי אני חושב מיליון פעם על מה שאני מתכוון להגיד ומכין לעצמי בראש כל סיטואציה אפשרית לכל דבר שיכול לקרות מה לומר באותו רגע וכאלה. הייתי במגמה שמאוד אהבתי את הרעיון שלה אבל החלק המעשי שלה כל הזמן היה להקליט את הקול שלי או לצלם את עצמי ועבודה חברתית ופשוט ברחתי מהמגמה ועברתי ממנה כי פשוט סבלתי מזה למרות שעמוק בפנים כל כך באלי כן להשתתף ולתרום בידע הטכני שאני יודע שאנשים צריכים אבל לא יכולתי להתמודד עם זה ועברתי למגמה עיונית בלבד נטו בגלל זה. קשה לי באמת קשה לי, אני לא נהנה בבית ספר ורק מחכה לחזור הביתה להיות עם עצמי, עם כמה שאני רוצה להכיר ילדה ולדאוג לה והכל ושיהיה טוב ועם מי לדבר אין לי את היכולת הזה של האינטרקציה החברתית מיוזמתי אלא רק אם זה יבוא ממישהו אחר. בפועל אף אחד גם לא החברים שלי מהחטיבה שאני מדבר איתם רק בנושאי בית ספר ולא על שום דבר אישי בקושי מכירים את האישיות שלי שהיא לעזור לאנשים שלא יכולים וברגע שאני רואה מישהו/י שצריך עזרה גם אם זה באינטרנט בכל נושא אני אקריב את עצמי ואת הזמן שלי בשביל שיהיה לאחרים טוב וזה בתכלס משמעות החיים שלי לעשות לאחרים טוב. גם כשתיהיה לי בת זוג אני אהיה זניח ולא אכפת לי מעצמי אלא הדבר היחיד שיעניין אותי שלה יהיה טוב ושהיא תהנה ותסופק. אף אחד בחיים האלה לא מכיר באמת את האישיות שלי כי אני לא מדבר עם אף אחד על דברים איישים גם עם ההורים שלי אני לא מדבר על כלום מלבד בית ספר ועוזר להם בטכנולוגיה. לא טוב לי במצב שלי עכשיו אני לא באמת נהנה מכלום ואין לי חשק לכלום וקשה לי לעשות רע לאנשים ומידי פעם זה קורה אבל בכל זאת אני עוזר לכל אחד שיבקש גם אם אני לא סובל את הבן אדם.

אני יכול להמשיך עוד שעות לכתוב על זה, עשה לי טוב לכתוב עד עכשיו מאוד ואני לא באמת צריך תגובות אלא פשוט הייתי צריך לפרוק חלק קטן מהחיים האלה בתקווה שעוד שנתיים וקצת אסיים תיכון והמצב יהיה שונה בצבא. מעריך כל אחד/אחת שקרא את הכל.