תנאים לא הגיוניים כסמבצית חייבת חוות דעת. מה לעשות?

אז התחלתי את השירות שלי לפני כמעט שנה,
עשיתי טירונת 02 ועברתי קורס סמבציות בבסיס עובדה.

לאחר סיום הקורס הגעתי לבסיס פלמחים, לאחר שהות של חודשיים, הציעו לי לעבור לסוללה שנמצאת סמוך לבסיס בתפקיד המיועד שלי סמבצית.
הסכמתי ונכנסתי למקום לא מסודר ולא מאורגן ( מבחינת הסמבציות ). בתחילת המעבר לא עשיתי כמעט כלום חוץ מלהיות בחדר, עד שהתארגנו על החמ''ל והפכנו אותו לפעיל.

תחילה היינו שלושה סמבציות וסמבץ אחד, מבחינת היציאות הייתי יוצאת חמשושים וסוגרת אחת ל-4.
לאט לאט כמות הסמבציות ירדה, הסמבץ השתחרר ונשארנו שלושה בנות.
מכאן הבלאגן התחיל.

החוק בחמ''ל שלנו הוא שאין לעזוב אותו, אלא אם כן סמבצית אחרת מחליפה אותך.
מה שזה אומר, אם במידה אני רוצה ללכת לאכול, להתקלח, לקבל הפסקה כולשהיא לאחר שאני נמצאת בחמ''ל 24/7, אני חייבת שתבוא סמבצית להחליף אותי.
בעקבות ההתנהלות הזו אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים מפספת ארוחות ונשארת רעבה, אפילו בארוחה הכי מיוחדת בצבא לדעתי, בארוחת שישי המפוארת והיפה יוצא שאני נמצאת תקועה בחמ''ל ולא מאשרים לי לנתב, ולהיות עם החברות והחברים שלי וקצת לצאת מהבועה של החמ''ל.
אם לדוגמא אני מזמינה אוכל עם כולם, אני עדיין צריכה להישאר בחמ''ל ולא יכולה ללכת לאכול עם כולם, בעצם המפקדים אומרים לי לבקש מהסמבצית הנוספת להחליף אותי, אבל בעצם גם הסמבצית הנוספת הזמינה אוכל עם כולם, אז הם אומרים לי תסתדרו. עכשיו בחייאת ראבק אני לא יכולה לקבל הפסקה נורמאלית ללכת לאכול עם החברים שלי?
אני תקועה בחמ''ל הזה 24/7 מה יקרה אם חצי שעה החמ''ל הזה יהיה בלי סמבצית?? זה זכותי הבסיסית ללכת לאכול..
יוצא המון פעמיים שאני הולכת לישון רעבה.
יש המון בעיות עם הסמבציות האחרות בנוגע להחלפות, בארוחות בשארי היום, החלפה כדי סתם לנשום אוויר, תמיד אני יוצאת הבחורה הטובה שמחליפה את כולם תמיד ונותנת מעצמי, אבל הן מתרצות לי כל פעם תירוצים לזה שהן לא יכולות להחליף אותי, ולמפקדים אין פתרון לכך, פשוט נוח להם שאני החיילת הטובה והשקטה שקשה לה להתנגד ולא פותחת את הפה כמו שאר הסמבציות, אז אני זו שנתקעת ומבלה את רוב השעות שלי בשבוע בחמל.
לא מאשרים לנו להכניס אוכל לבסיס מהבית, ואם אני מפספסת את אחת הארוחות אני פשוט נשארת רעבה בלי כל כך יכולות לעשות משהו.
בידיוק השבוע הזמנתי פיצות עם חברות שלי מהבסיס , ביקשתי אישור לנתב את החמל, המפקד שלי און אמר להתקשר לסמבצית הנוספת שתחליף אותי. זה היה בידיוק ב-צום תשעה באב, שעתיים לפני הצום. אותה סמבצית פתאום החליטה שהיא רוצה לצום, והיא לא יכולה להחליף אותי כי יהיה לה קשה ( למרות שהצום מתחיל רק בעוד שעתיים, וזה דוגמה אחת מתוך 1000 מקרים שאותה סמבצית מתרצת לי סיפורים ומעשיות על זה שהיא לא יכולה להחליף אותי ושוב למפקדים אין פתרון לזה) בסופו של דבר הגעתי למצב שאני בוכה כי הייתי רעבה ורציתי לאכול. רק אחרי שיצאה לי הנשמה און המפקד שלי נתן לי אישור לנתב וללכת לאכול עם החברות שלי. וזה פשוט מתסכל אותי שאני צריכה להתחנן כדי ללכת לאכול או לזוז מהחדר הזה שאני נמצאת בו 24/7 לבד בין ארבע קירות בלי יכולת לצאת ולהתאוורר או לקבל הפסקות שלא קשורות לסיבות שקשורת לזה שאני אוכלת או מתקלחת. בסופו של דבר יוצא שבשבוע שלם אני כמעט ולא רואה אור יום! אני מרגישה כאילו התפקיד שלי הוא להיות בכלא של צה''ל! לאחרונה היה גם יום ספורט שהוא יום כיף לכל הבסיס. אז המפקדת שלי הגיעה אליי ואמרה לי תשארי בחמ''ל אני יוצאת ליום ספורט. ובאותו רגע חשבתי לעצמי "וואו אני פשוט חייבת לעוף מכאן, מתייחסים אליי כמו כלבה כאן, אפילו פעילות שכל הבסיס משתתף בה ונהנה, אפילו לזה אני לא יכולה לצאת..
תשפטו את או אתה שקוראים את כל מה שאני כותבת, תשפטו אתם ותגידו לי האם זה צודק או לא והאם כחיילת שנותנת הכל מעצמה, האם זה מגיע לה?
אז כן אני יכולה להמשיך להיות רעבה, יכולה להמשיך להיות תקועה בין 4 קירות, יכולה לבכות, יכולה להיות מדוכאת, יכולה להסתכל לקיר שמעליי ולהגיד "מה לעזאזאל אני עושה פה?"
ולמפקדים "המדהימים" שלי לא יהיה אכפת, הדבר היחיד שמעניין אותם זה שתייהיה סמבצית בחמ''ל.
המצב גרוע עד כדי כך זה שאני צריכה כל פעם לבקש אישור כדי ללכת להתפנות בשירותים!!!
"היי און אני צריכה להתפנות", "היי תומר אני צריכה לשירותים"
בנוסף ביטלו לי שלושה פעמיים הפניות, שקשורות לבריאות שלי, שקבעתי חודש מראש והודעתי להם
וקיבלתי אישור מהרופאה של היחידה ללכת להפנייה!! והם פשוט בבוקר הפנייה הודיעו לי שאני לא יוצאת בסוף, כי אין מי שיהיה בחמ''ל. ואני באמת מרגישה שהמצב הבריאותי שלי פשוט מדרדר! אבל שוב לא אכפת למפקדים האלה מכלום, העיקר שהחמ''ל הזה יהיה פעיל.
עשיתי איתם ועם המפקד בסיס אינספור שיחות, אבל זה נראה שכל מה שאני אומרת להם פשוט יוצא להם מאוזן השנייה ולא מתרחש שום שינוי!
אני ממשיכה לסבול, להיות רעבה, להפסיד הפניות חשובות שקשורות לבריאות שלי, אני בוכה ומתוסכלת בחיים לא הגעתי למצב נפשי ופיזי כל כך מדורדרים! כבר הייתי אצל קפ''ס, וקבעתי תור שאמור להיות לי השבוע. אין לי כבר למי לפנות, דיברתי עם כל גורם בבסיס ואין שום שינוי אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם כל הסבל הזה!! אני מתחילה לחשוב על דברים נוראיים שקשורים למוות, בזמן שהייתי בשבוע שמירות רשמתי לעצמי במחברת את כל הסבל שאני חווה בבסיס הזה ,רשמתי לעצמי שהלוואי ואיזה נחש יעבור לידי ויכיש אותי, ואולי ככה מישהו באמת יסתכל עליי.
למה אני צריכה לעבור את כל הסבל הזה בעקבות אותם מפקדים שגורמים לשירות שלי להראות כמו חרא אחד גדול.
ואני לא חיילת שמתלוננת, אני עושה את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאפשר, אני ילדה מבית טוב עם חינוך וערכים, אני מחזיקה מעצמי בחורה חזקה ואחת שיודעת להתמודד עם הכל! בנוסף קיבלתי מצטיינת לאחרונה! וזה ההוכחה הטובה ביותר שאני באמת נותנת את כל כולי, אבל בתמורה? אני לא מקבלת כלום! זה היה נראה שקיבלתי את הפרס של המצטיינת רק שהמפקדים שלי יפסיקו לשמוע אותי מייללת ובוכה כי באמת רע לי.
לאחר כל שיחה עם המפקדים שלי על כמה שרע לי, הם מנסים "לשחד" אותי עם מילים חמות ואוהבות ומספרים לי כמה שאני תותחית וחיונית, וכמה שהחמ''ל הזה לא היה שורד בלעדיי.
בהתחלה לקחתי את ה"שוחד" אבל עכשיו הבנתי שאסור לי לשתוק יותר! מה זה עוזר כל המילים החמות האלה אם כלום לא משתנה??
רוב הזמן היינו שתי סמבציות בשבוע, כיוון שאחת מאיתנו נמצאת ביציאות של שבוע שבוע, לאחרונה גם היא השתחררה.
מעצם היותנו סמבציות התפקיד לא כולל תורנויות/שמירות, ולמרות שאנחנו כרגע רק 2 סמבציות אנחנו מבצעות תורנויות ועושות שבוע שמירות!!! זאת אומרת שיוצא לי או לסמבצית השנייה פשוט להיות שבוע שלם בלי מחליפה.
מה עושים שאנחנו באמת לבד? אנחנו פשוט צריכים לנתב את החמ''ל למקום אחר.
אה זה לא כל כך פשוט כי יש לי מפקדים מיוחדים.
אני בנקודת שבירה, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני לא רוצה לזכור חוויות כל כך נוראיות מהשירות שלי. אני לא רוצה להיות בבסיס הזה יותר.
מה אתם חושבים על הדברים האלה שכתבתי ?
האם אני יכולה לעשות משהו? להגיש טופס 55 לא יכול לעזור לי בכלום... הם לא ימליצו והם גם אמרו לי את זה.
האם זה חוקי בכלל מה שאני חווה כאן?
אני באמת אשמח לייעוץ אני מרגישה שאני אובדת עצות כבר!!
תודה לכולם.