אני מונעת מתוך פחד ובושה עמוקה. איך מתגברים על הבושה?

היי,
אני בת 29 ומתמודדת עם או.סי.די שזה הפרעת חרדה.
אני מטופלת ועטופה ברשת תמיכה מקצועית וכן גם בתוך המשפחה.
בעבר היו לי משברים רבים שהתבטאו בביקורת עצמית חריפה. במחשבות רבות על החיים. מה שגרם ביו היתר להתפתחות של דיכאון.
כל מה שעברתי בחיי גבו ממני הרבה שנים. בזמן שאחרים התקדמו ופרחו
אני הייתי בסבל והשתקמתי.
והשאלה היא: איך מתגברים על הבושה שנלווית לכל זה??
יש לציין שאני בחורה אינטילגנטית שנראית רגילה לגמרי. אני משתתפת ב-2 חוגי ספורט אחת לשבוע בשעות הבוקר וכולם שם נשים פנסיונריות שיצאו לגמלאות ורק אני שם צעירה מבין כולן וכל הזמן אני פוחדת שישאלו אותי אם אני עובדת ובמה אני עובדת ואיך זה שאני לא עובדת וכו... וכתוצאה מזה ידעו או יחשדו שאני מתמודדת עם קושי נפשי.
בכל מקום אליו אני הולכת אני משתדלת להתרחק מאנשים. לא ליצור איתם שיחה.
וכך במקום שאהנה בחברה ואצור לעצמי חברויות אני סובלת מתביישת ומתנתקת.

הבושה הזאת פשוט תוקעת אותי ומונעת ממני להיפתח לאנשים וכן גם להתקדם בחיים כי תמיד חוששת שמא יגלו ידעו.
זה תוקע אותי בהמון מובנים גם בנושא הזוגי. וכך אני נותרת סגורה ומסוגרת.
יש לציין שאני בעיצומו של תהליך של מציאת עבודה בשוק החופשי אבל אני חוששת שהבושה לא תסתיים ברגע שאמצא עבודה. זה ימשיך ללוות אותי.
אני לא יודעת עוד מה לעשות. אני כל הזמן מלקה עצמי שאין לי מספיק אומץ ושאיך זה שיש אנשים במצבים הרבה יותר גרועים משלי שלא מתביישים.

אז מה עושים כדי שארגיש יותר פתיחות ופחות בושה עם אנשים??

אשמח לעצות מעשיות ולעצות בכלל.