תחושת החמצה שפיספסתי חלק משמעותי מהחיים, איך מתמודדים?

היי, אני בחור דתי סרוג בן 26, במגזר שלי אני נחשב לאדם די נורמלי שעבר בכל התחנות הגנריות של החברה שלנו (ישיבה תיכונית נחשבת, הדרכה בבני עקיבא, ישיבת הסדר, שירות בצנחנים וכו'). אני עכשיו עומד בפני סיום לימודיי בישיבת הסדר ובפתח התחלת "החיים האמיתיים" ואני מאוד לחוץ! אם הייתם שואלים אותי בגיל 16 מה אעשה בחיים אז הייתי עונה: "ראש ישיבה" (באמת היה לי הפוטנציאל לכך, בישיבה התיכונית השקעתי בעיקר בלימודי גמרא ונחשבתי בעיני הרבנים והתלמידים בישיבה לעילוי בתחום לימודי הדת), בלימודי הגמרא מאוד השקעתי אך לצערי את לימודי החול די הזנחתי (יש לי תעודת בגרות אך כדי ללכת לפקולטה נחשבת באוניברסיטה נחשבת אני צריך לשפר בגרויות). עכשיו כשביררתי את תפיסתי הדתית והתיאולוגית הגעתי למסקנה שאני לא ממש דתי בשביל להיות ראש ישיבה (אני בהמון ספקות לגבי היהדות, קיומו של אלוהים ובכלל על שיוכי לחברה הדתית) ודי ירדתי מהעניין ובגלל זה עכשיו בדקתי תנאי סף באוניברסיטאות לחוגים שמעניינים אותי. התחושה שאני חש עכשיו היא החמצה, קודם כל בגלל שבזבזתי כל כך הרבה זמן בלימודי גמרא שלא עוזרים לי בשום דבר בעתיד ועכשיו אני צריך לשפר בגרויות. הסיבה השנייה היא שאני פשוט מרגיש שכולם מתקדמים כבר בחיים ורק אני מתחיל את החיים כבר עכשיו ולא ניצלתי את הזמן כדי ללכת ללמוד באוניברסיטה בגיל צעיר. והסיבה השלישית היא שאני לא חוויתי והתנסיתי בכמעט שום דבר בחיי (מעולם לא הייתה לי חברה או יצאתי לחו"ל) ואני מרגיש בפיגור ענק! יש פה מישהו שמזדהה? שיכול לתת לי עצות איך להתמודד עם ההרגשה הזו? אני מודה לכם אלפי תודות שקראתם את כל החפירה שכתבתי, זה ממש לא מובן מאליו ואני מצטער אם הדברים קצת מבולגנים!