מה אני עושה לא נכון שילדים לא אוהבים אותי ורוצים בקרבתי? זה כמו חרם שנמשך יותר משנתיים

שלום! שמי שני:) שם בדוי..

אתחיל בסיפור שלי ובחשיבה שלי.. אשמח אם תבינו אותי.
הכל מתחיל מהגן, הייתי אז ילדה מקובלת ונחמדה, ילדים אהבו אותי ואני אותם, היו לי חברים וחברות והייתי מאושרת. המצב בבית היה טוב וכיף, היו לי חיים מאושרים, עובדה שאני זוכרת את זה כי היום אני בכיתה ח'.

ואז ההורים שלי התגרשו שהייתי בת חמש ועברתי לגור אצל אימי ועיר אחרת, והכל התחיל מההתחלה. כיתה א' התחילה עם ילדים וילדות חדשים, התחלתי לצבור חברים והכל היה טוב, עד כיתה ה'. בכיתה ה' התחיל אצלנו כל המעמד החברתי של הילדים ה"מקובלים" והילדים ה"לא מקובלים". הייתי במצב מאוד נמוך באותה השנה, והצטרפתי לקבוצת ה"לא מקובלים" אלה שמרדו ב"מקובלים". זה נגמר בכיתה ו'. בכיתה ו' המצב שלי היה מושפל מאוד. לא היו לי חברים, רק שתיים. היו מתנהגים אלי בתור "שני הלא מקובלת" שאפשר לרדת עליה, לצחוק עליה, לצעוק עליה והשפיל אותה. חשבתי שכאשר אגיע לחטיבה לכיתה ז' תהיה לי הזדמנות להתחיל מחדש עם הילדים החדשים וזה אכן קרה. בחופש הגדול נפגשתי עם הילדים ה"מקובלים" מבתי הספר שיצרפו אלינו בכיתה ז'. הם היו נחמדים אלי וקיבלו אותי במהירות רבה. אבל כמו שנכנסתי ככה יצאתי מהר.

למקובל יש שלוש תכונות- פה מגעיל, לב מאבן וחסרי אופי. הם נגררים, הם משפילים, הם רובוטים שלבושים כילדים שרוצים רק להשפיל. וכל ילד שרוצה להיות מקובל עובר את המבחן הזה, ואני נכשלתי בו, מתוך רצון. הם היו משפילים ילדים והייתי מגנה עליהם. הם היו מקללים ילדים והייתי עוזרת לילדים לצאת מהמצב. לא יכולתי לראות ילד שמקללים אותו, שפוגעים בו, שהוא בוכה. אני לא רוצה לצאת צדיקה מולכם אבל זה תפס אותי ככה. בכיתה ז'. המצב שלי היה מאוד מאוד נמוך. היו משפילים אותי בבית הספר עוד לפני שהתחיל וגם שכבר נגמר. מהבוקר ועד הערב היו שולחים לי הודעות מגעילות, מסירים אותי מקבוצות, לא מדברים איתי, שנה שלמה. שנה שלמה אני סבלתי מההתעללות הזאת שלהם. לא הייתי יוצאת מהבית שלי, לא הייתי נפגשת עם החברים שפשוט לא היו שם, ולא אזכיר את כמה שהייתי בוכה בלילה שכולם ישנים.
זה כל כך פגע בי שיש לי הודעות שהם שלחו לי בתוך הראש, והן לא יצאו בקרוב.

במשך השנה אספתי מלא הודעות שלהם ושמרתי אותן לעצמי, אם יום אחד יהיה לי את האומץ לספר להורים. ואז זה קרה בסוף השנה, 10 ליוני, החלטתי שאני שולחת את כל ההודעות שאספתי להורים. אמא שלי נכנסה אלי לחדר ודיברה איתי, באותו היום הייתי בקולנוע, אבא שלי בא לאסוף אותי ודיבר איתי, ולא הגעתי לבית ספר במשך שלושה ימים ואסביר למה.. כי המצב היה כל כך נורא, אפילו לא האמנתי שהוא היה ככה. אספו את כל השכבה שלי, הזמינו משטרה, וזה עדיין לא נגמר. כי אותו הילד שאיים על חיי,
הולך ומתעלל בילד אחר. אותו הילד שקרא לי "פין מקפץ תהיה בשקט" הולך ופוגע בילד אחר אותו הילד שמשך לי בשיער עם ספינר הולך ועושה את זה לילדה אחרת.
אותו הילדה שקראה לי "מסכנה בלי חברים" עושה את זה לילדה אחרת. זאת שרשרת, שהולכת ולא נגמרת וזה בכל מקום. אותה ילדה שהייתה חברה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי לא מדברת איתי היום כי אני לא מקובלת, הולכת מעשנת שותה ואפילו שוכבת ומזל טוב- היא רק בת 14.

אבל בחופש הגדול הזה עברתי את התהליך הכי משמעותי בחיי והבנתי על עצמי משהו
מדהים שלא ידעתי לפני. אני כל הזמן הזה נלחמתי, ונלחמתי הכי חזק שיכולתי, על להיות מי שאני. למדתי להיות הכבשה שלא בורחת אלה יוצאת בגאווה מהעדר והופכת לגור אריה שמי יודע לאן הוא יגיע.. והינה אני לובשת את הבגדים שאני אוהבת ולא אדידס.. ואת השירים שאני אוהבת לשמוע ולא מזרחית.. ואת הסגנון דיבור שלי, הדרך ביטוי שלי והתחביבים שלי.

למדתי שאני יודעת לרגש. למדתי שאני מי שאני ולמדתי שהכל אפשרי.
אז יכולתי ליפול בדרך, ולהפוך להיות כמו כולם ולהישבר.. אבל איך אפשר להיות
מאושר שאתה נמצא באוקיינוס מפוצץ בדגים ואין לך רגע אחד קטן בשביל להסתכל
על עצמך ולשאול- מי אני?! אחרי הכל אני נשארת עם השאלה מדוע אנשים עדיין
לא רוצים להיות בקרבתי? ולמה אי אפשר לקבל בן אדם כמו שהוא?
תודה לכם:)