כל כך בדיכאון שקשה לי לנשום אבל מפחדת מהפיתרון היחידי שנראה לגיטימי

אני כל כך מדוכאת שאני לא מסוגלת לנשום.
כבר הייתי ככה לפני בערך שלוש שנים ואז גם הייתי פוגעת בעצמי, אבל עכשיו אני מפחדת להרוס את העתיד שלי אז אני מתאפקת ממש אבל כבר אין לי כח להילחם בכל מה שקורה בחיים שלי.
אני קמה כל בוקר בלי מוטיבציה, בלי תקוה, אני באה לבית ספר ורק סופרת דקות עד שהיום יגמר, סופרת ימים עד שהשנה תיגמר כי אני פשוט מותשת.
אני בכיתה י' ויש לי אחרי השנה הזאת עוד שנתיים ואני באמת לא חושבת שאני אחזיק מעמד.
יש לי בערך חמישה מבחנים להתכונן אליהם עכשיו ואני לא יכולה להביא את עצמי לפתור אפילו תרגיל אחד.
אני לא רוצה לחיות בשביל לראות את עצמי נכשלת בבגרויות שלי ואני לא רוצה לחיות בשביל לראות שהחלומות שלי לא מתגשמים.
כמה שאני מתעמקת בזה יותר ויותר אני מבינה שאין לי סיכוי להשיג את מה שאני שואפת אליו ואני לא רוצה להיכשל אני פשוט לא רוצה
אני פשוט לא מצליחה לעשות כלום אני לא יכולה אפילו לתאר כמה שכואב לי מרוב שרע לי
אני יושבת בשיעורים כמו גופה ריקה, אני לא יכולה יותר אני פשוט לא יכולה
כל מה שהתאמצתי להשיג עד עכשיו מתפרק לי מול העיניים כי אני כבר לא מצליחה לתחזק שום מסגרת שאני נמצאת בה
בנוסף לכל זה אני גם נלחמת על בחור שאני מחבבת כבר יותר מחצי שנה, תמיד היה לנו יחסי פלירטוט לא ברורים ואני תמיד נפגעתי בסוף אבל עכשיו זה באמת בכיוון של לעבוד ואבל אחרי כל מה שהיה בנינו אני בלחץ מכל דבר קטן (בבקשה אל תגידו לי לוותר עליו, כבר יותר מחצי שנה שמה שנותן לי תקווה לקום בבוקר זה שאולי היום אנחנו נצליח לסדר את כל מה שקורה בנינו ואם אני אוותר על הכל כבר לא יהיה לי את הניצוץ של התקווה הקטן הזה שמחזיק אותי)
אני פשוט רוצה שאני אפסיק לסבול אבל אני לא רוצה למות...
מה לעשות?