מרגישה שכולם הפנו לי עורף, זה הגיוני להרגיש לא שייכת למשפחה ולחיים האלה?

אני מרגישה שכולם הפנו לי עורף אני בקושי מדברת עם המשפחה שלי. הם מתעלמים במכוון מקיומי כאילו מחרימים אותי אני מרגישה לא שייכת למשפחה שלי. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי כולם שופטים אותי מבלי לשאול. צוחקים על ההישגים שלי בחיים אין לי כוח לריב איתם. הם נזכרים בי רק כשהם צריכים ממני משהו. הם כולם דורשים ממני דברים שאני לא מוכנה נפשית אליהם לוחצים עליי להתחתן ואני רגשית לא פנויה לזה. אני לא מסוגלת לפתוח את הלב שלי לאף אחד לא מסוגלת להתאהב והם לא מבינים אותי. הם לא שומעים אותי ואני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, כולם חונקים אותי. לא משנה במה אני נוגעת שום דבר לא הולך לי אני מתפרקת אני עכשיו מסיימת תואר ולא מצליחה להשתלב במקצוע. כולם רק עסוקים בלשפוט אותי לפעמים אני מרגישה שאני טעות שאין לי זכות קיום. גם להסביר להם איך אני מרגישה אני לא יכולה כי הם ירדו אליי כמו תמיד. אני מרגישה חוסר ביטחון וחוסר אונים כבר הרבה שנים. נאחזתי במקצוע שלי ובחלום שלי לעסוק במקצוע אבל עכשיו לקראת סיום הלימודים אני מרגישה שאין לי מוטיבציה או כוח רצון להשקיע.