לא מצליחה לצאת מההרגשה שהייתי תמימה ונוצלתי, מה לעשות?

הכרתי מישהו חמוד שנחשב קצת ביישן אחד שלא ממש בטוח מתי בחורה רוצה ומעוניינת בקירבתו לכן השקעתי מאמצים להראות לו שזה אמיתי. הוא לא הפסיק לחכות שאעשה צעדים בשבילו אז זרמתי, אבל כל הזמן היה עושה לי מבחנים לבדוק מה אני מרגישה אליו עם תכסיסים ילדותיים. אם לא הייתי מתנפלת עליו מיידית כשהוא מופיע פשוט היה מסתובב והולך
אם פספסתי את המומנט להיות הראשונה לומר שלום הוא היה עושה דווקא ובורח,
הכל לפני החליל שלו לפני הזמנים שלו...

הסחיטה הרגשית הזו סוג של נסחפתי לתוכה אחרי שחברים משותפים אמרו לי שהוא כל הזמן שואל עליי ומזכיר אותי ושכדאי לי להשקיע בלעזור לו להרגיש בטוח בעצמו.. בלנסות לעזור לו להשתחרר. סיפרו שתמיד היה כזה נחבא אל הכלים, נחסם מילולית כשהוא מתחיל לפתח רגשות אל בחורה, ושככל שהוא מרגיש משהו יותר ויותר חזק, ככה הוא יותר ויותר נסגר.. ולא מצליח לשלוט בזה.

כמובן שנתתי מעצמי עד קצה גבול היכולת לא עזר ולא התקדם ובקיצור החלטתי לחתוך כי לא התאים. פתאום היה חוזר שוב ושוב להתריס פעם אחר פעם לשלוח רמזים עבים בטלפתיה על מנת לעורר בי חמלה כדי שארוץ אליו אבל התעלמתי. לאחרונה עלתה לי תובנה שלכל אורך התקופה המסרים שלו ציפו ממני להוביל בקשר בגלל שיש לו חרדה חברתית עם בנות שכאילו הוא המסכן וחשב שתפס לעצמו איזו פראיירית שתראה לו השקעה חד צדדית ולוקחת על עצמה להיות המטפלת שלו.

רדופה ימים ולילות מהרגשה פתטית רק עכשיו אני קולטת שהייתי כאילו רק בובה על חוט בהצגה שלו, לא מצליחה להיפטר מהרגשת העולב והפאתטיות שלא עוזבת אותי.. עצות?