המסגרת האקדמית הרסה את חיי

שלום, אני מפרט פה את המצב שלי למרות שאני לא מאמין שמישהו פה באמת יכול לעזור לי.
אני כיום נמצא במצב נוראי, במלכוד שממרר את חיי והופך אותם לגיהינום.

אני כיום סטודנט שמתחיל את שנתי הרביעית, שאמורה להיות האחרונה, באוניברסיטה ישראלית כלשהי. הגעתי לאוניברסיטה לפני 3 שנים באמונה שהתואר זה בדיוק מה שאני רוצה, שיהיה לי טוב שם, שאני אחווה חיים סטודנטיאליים טובים ושהמסגרת הזאת תהיה מושלמת בשבילי.
המצב בפועל היה הפוך לחלוטין- לא התחברתי למסגרת וכבר בסוף שנה א' התחלתי להבין שזה לא בשבילי. המשכתי לשנה ב' מכוח האינהרציה ובמחשבה שאם ימשיך לא להיות לי טוב אני פשוט אעזוב. בסוף שנה ב' כל כך סבלתי שהחלטתי שאין סיכוי שאני ממשיך, אבל בתחילת שנה ג' ההורים והמשפחה הפעילו עליי לחץ מסיבי (שכלל איומים מסוגים שונים) ורק בגלל זה החלטתי להמשיך בתואר.
גם בשנה ג' סבלתי וכל הזמן חשבתי לפרוש אבל פשוט לא היה לי האומץ (כל הזמן חשבתי מה יקרה אם אני אפרוש ואתחרט שעזבתי)
כך החודשים עברו ופשוט לא הייתי מסוגל לקבל החלטה אם להישאר או לפרוש. בגלל שהזמן לא עוצר בשביל אף אחד- בסוף הדחייה האינסופית של ההחלטה הפכה באופן אוטומטי להחלטה להישאר. וכך נגמרה לה גם שנה ג' (אחרי הרבה סבל ועינויים) והנה הגענו לקיץ, ואוטוטו תתחיל שנה ד' שאמורה להיות האחרונה.
יש לציין שאני לומד לתואר שאמור להימשך 3 שנים בלבד אבל אני מרחתי אותו והוא נגרר לשנה נוספת (אני סובל מליקויי למידה קשים ביותר, מקרה חמור של ADHD).

כיום, כשנשארה לי שנה אחת בלבד ללימודים ואחרי שמאחוריי כבר 3, אני לא רואה טעם לפרוש כי זה יהיה בזבוז נוראי. יש לציין שבמהלך שנה שעברה, כשעוד הייתה לי אפשרות ריאלית לפרוש, כתבתי באתר מס' הודעות בנוגע לדילמה הזאת והרוב המוחלט של האנשים כאן המליצו לי להישאר- כמה חבל שהקשבתי להם :-(

כיום אני רואה את עצמי במצב דומה לאסירים היהודים במחנות המוות הנאציים. אני אפרט את המצב הנוראי בו נמצאים חיי ממספר היבטים:

חברתי- אפשרי להגיד שאני אדם חסר חברים. הכישורים החברתיים שלי שואפים לאפס, בין השאר בגלל הADHD הקשה שמאלץ אותי לקחת כמויות עצומות של ריטלין רק בשביל שאוכל לשבת, וגם כשאני על ריטלין לוקח שעות רבות לקרוא את חומר הלימודים ולהבין בכלל מה רוצים ממני- מה שהופך את המטלות הלימודיות למרכז חיי ולא משאיר לי מקום לחיים חברתיים כלל.
כתוצאה מכך וכתוצאה מחוסר החיבור שלי באופן כללי למסגרת הסטודנטיאלית העלובה שאני נמצא בה- לא התחברתי לאף סטודנט, לא במחלקה שלי ולא באף מחלקה אחרת. למעשה, אפשר להגיד שיש לי 2 חברים- אבל אף אחד מהם לא מהאוניברסיטה ואף אחד מהם לא גר בסביבה שלי. אחד מהם נמצא במצב דומה לשלי ואנחנו מדברים הרבה ועוד אחד שגם איתו אני מדבר מדי פעם אבל רואה אותו לעיתים רחוקות כי הוא עסוק מאוד. זהו. חוץ מ2 אלה אין לי בכלל חברים. אוקי, יש עוד בחור מהאוניברסיטה שאני יוצא איתו מדי פעם- אבל הוא לומד במחלקה תובענית מאוד ויכול לצאת פעם ב.... לזמן מוגבל מאוד. אנחנו גם לא מכירים הרבה זמן אז קשה לי לכנות אותו חבר.
יש לי עוד "ידידה" מהלימודים שמתקשרת אלי רק כשהיא צריכה ממני משהו אבל כמובן שאם היא לא תצטרך כלום היא יכולה לא ליצור קשר גם חודשים שלמים. לא זוכר מתי פעם אחרונה שהיא שאלה מה שלומי או מה קורה איתי.
רוב הזמן אני נמצא לבד בחדר, בבית, מנסה ללמוד או משוטט באינטרנט כדי להעביר את הזמן.

מבחינת המסגרת והמוסד- אני מתעב את האוניברסיטה בה אני לומד, אני מתעב את רוב הסטודנטים. כמה מתעב? בואו אמחיש לכם באיזו רמה: אני כל כך מתעב את האוניברסיטה שבמבצע האחרון התפללתי שייפול טיל באוניברסיטה ויהרוג סטודנטים וסטודנטיות רבים. כן, עד כדי כך לא אכפת לי.

מבחינת בנות- תקופת הלימודים מתוארת בסרטים ובסדרות כתקופה פרועה בה שותים, עושים סמים ועושים סקס כל היום. אין דבר יותר רחוק מהמציאות עבורי.
אני לא מתחבר עם בנות בארץ, אני לא מסתדר עם בנות בארץ ואני לא מצליח עם בנות בארץ. ניסיתי, יצאתי, התחלתי, יצאתי לדייטים ואף פעם לא יוצא מזה כלום. ואל תגידו לי שזה "בגלל הגישה שלי" כי גם כשהגישה שלי הייתה סופר-חיובית לא קרה כלום. בנות ישראליות זה זבל מהלך על שתיים ומי שמתחתן עם אישה ישראלית הוא מזוכיסט. (ופמיניסטיות שחושבות להגיב- עופו לי מהשאלה.)
יש לציין שמעט ההצלחות שכן היו לי באו במאמץ רב ואחרי שעות רבות של השקעה. וכמו שאתם מבינים- הזמן שלי מאוד מוגבל כך שהיכולת שלי להצליח עם בנות כל זמן שאני במסגרת האקדמית הארורה הזאת- אפסית.

מבחינה לימודית- כמו שציינתי, אני סובל מADHD חמור ומקשיי קליטה והבנה קשים. אני יכול לקרוא דף במשך שעות ולא להבין כלום ממה שכתוב. אני סובל מבעיות שכליות ונוירולוגיות קשות ויכולת ההבנה שלי מוגבלת ביותר.
כתוצאה מכך- אני צריך לשבת יום ולילה רק בשביל לקבל ציונים בינוניים.אני באמת לא יודע אם הממוצע הבינוני בתואר שלי שווה 4 שנים של קריעת תחת ועינויי תופת קשים.


מבחינה רפואית- אני צורך כמות עצומה של כדורי ריטלין במינון גבוה (הכל חוקי ובמרשם רופא) מה שהופך אותי למעשה לזומבי. מצבי הבריאותי התדרדר מאוד בחודשים האחרונים, ביקרתי עשרות פעמים אצל רופאים. כשנכנסתי לתואר הייתי אדם בריא יחסית והיום אני אדם חולה. אם אני אעשה פה רשימה של הבעיות הבריאותיות שנגרמו לי כתוצאה מהלימודים לא יהיה מקום לרשום שום דבר אחר אז בואו פשוט נסכם שהמצב הבריאותי שלי התדרדר משמעותית.

מבחינה נפשית- אני סובל מדיכאון 98% מהזמן. אני אדיש ולא מרגיש אף רגש. זומבי. רוב הזמן אני מבודד לחלוטין ולא יוצר קשר אנושי עם אף אחד מה שלא מוסיף לבריאותי הנפשית.
אני סובל מהתקפי חרדה כמעט כל יום.

עוד דבר שרציתי להוסיף- אני שונא את מדינת ישראל וארץ ישראל והמטרה שלי היא לעוף מפה כמה שיותר מהר. אני רואה את המדינה הזאת כמחנה ריכוז ענק. אני לא מבין למה ברחנו ממחנות הריכוז של הגרמנים רק כדי להגיע למחנה ריכוז לא הרבה יותר טוב. התשוקה העמוקה שלי היא לגור בחו"ל.

זהו, אז זה בעיקרון המצב. אף אחד פה לא באמת יכול לעזור לי וזה ברור לי במאה אחוז. אני סתם רוצה לשמוע תגובות ותובנות שלכם על מצבי העגום.

*****הערה חשובה**** בעקבות הודעת ההפחדה הזולה של המערכת אני רוצה להצהיר ולהדגיש- אמנם החיים שלי בפח אשפה אבל אין לי שום כוונה אובדנית ושום רצון אובדני. אין לראות או להסיק כוונה אובדנית משום דבר שכתבתי בהודעה. הגישה שלי היא: למה להתאבד כשאפשר לרדת מהארץ?