לא מסתדרת עם אמא שלי, היא מתייחסת אליי כמו ילדה קטנה

אני לא בטוחה שאני יודעת מה התועלת שבלכתוב כאן, אבל כבר אין לי מה להפסיד, רק לקוות שישתפר, או לפחות שהכתיבה הזו תהיה לי מעין תרפיה.

אז אני שונאת את אמא שלי. ברמה של אני לא מסוגלת להיות איתה. לדבר איתה. הקול שלה מעלה בי כעס.
ואני לא אוהבת את העובדה הזאת.

אני לא בן אדם כזה, אני אוהבת את כולם, מכבדת, מעריכה. ורק איתה...
מאז שאני זוכרת את עצמי אין בי הערכה כלפיה, ברור שאני מעריכה את הדאגה שלה לבית, אם לניקיון ואם לקניות וכו', אבל בתור אמא? אני מרגישה שהיא היתה יותר שלט אזהרה.
כשהייתי קטנה -זה אבא. אבא שמחבק, אבא שאוהב, איתה -כלום. שום זיכרון כזה.
וזה ממשיך עם ההתבגרות שלי, הסדק נפער יותר ויותר,
היא אנוכית, הרגשות שלה נראים מזוייפים, האקסטרה רגישות שלה (או שנקרא לזה רגשנות), בן אדם שאי אפשר לדבר איתו.
גם היום, כל פעם שהיא פותחת את הפה, אני מרגישה בושה.
פעם עוד הייתי מנסה להסביר לה, נכון, זה לא התפקיד שלי, לא נהנתי ממנו, אבל בין כה היא לא טרחה להקשיב.
למה? כי לא אכפת לה ממני. הרי מה אני בסך הכל?! הבת שלה?

נכון, אני בטוחה שהיא לא עושה דווקא. אבל לדבר אליה זה כמו לדבר לקיר.
אני לא יכולה להיות מי שאני לידה, כי אני שונאת את התגובות המוגזמות שלה לכל דבר,
או שהיא מיד תתן ביקורת,
או שהיא לא תקשיב.
כל השנים רק חיפשתי את המרחק ממנה
ופה ושם היו לי יציאות של לנסות להתקרב... ושוב אני נפגעת.
שונאת שמתייחסים אלי כמו אל ילדה קטנה.

כל פעם שאני חושבת על כל זה, אני מגלה כמה שנאה יש בי. וזה כואב לי. אני לא רוצה להיות דומה לה. אני לא רוצה לכעוס על הנוכחות שלה בצורה כזאת.
אני מנסה. להקשיב, ואז שוב.
הצמרמורת הרעה הזאת שעוברת לי בגב כשהיא מחבקת,
זה לא סוד, זה שנים, מאז שנולדתי.
אני לא יודעת איך היא מתמודדת עם זה.

נכון, להיות הורה זה לא קל. ולא הכל מושלם. במיוחד כשאתה בכור, ואתה פחות או יותר צריך לחנך את עצמך, מאז ומתמיד הייתי בוגרת לגילי, נוטה לתפוס מה שקורה סביבי, אינטליגנציה רגשית.

אני חושבת על החתונה שלי בע"ה ביום מן הימים, שהיא תלווה אותי לחופה. ואני רק אחכה שזה יגמר.
שכל החיים אני אחיה תחת הפחד שהיא תכיר אותי. ותעיר לי. ותתייחס אלי כמו אל ילדה קטנה.

זה פשוט בלתי נשלט. מה שאני לא מנסה, אני לא משתחררת מזה.
כשהייתי קטנה הם ניסו הכל, פסיכולוגית משפחתית, לתת לנו זמן איכות -
שום דבר לא הלך.
כמו משימה בלתי אפשרית.
וזה מתסכל. מתסכל.
לא רוצה לשנות את זה כבר, רק שהכל יהיה חלק.
אני יודעת שאני לא יכולה לשלוט במה שהיא עושה לעומת העובדה שאני יכולה לשלוט במה שאני עושה. ויכול להיות שהכל תלוי בי, ושאם אפתח הכל הדברים ישתנו.
אבל זה לא ככה.
אני רוצה לבכות ואני לא יכולה.
אני חיה את החיים הכי מדהימים, שמילדות אני חולמת עליהם, גדלתי להיות מי שרציתי להיות, ולאהוב את אמא שלי אני לא מסוגלת?
נכון, לא מסוגלת זאת לא מילה. זאת רק סיבה לא לנסות.
אבל...

חשוב לי לציין שאני משתדלת לא לפתוח את הפה, לא להגיב בכעס כשהיא מעצבנת, לפעמים יש לי ריפלקס 'טבעי' של התרחקות פיזית.
כשהייתי קטנה היא הרימה עלי יד. וראיתי היטב שהיא מעדיפה את אחיי על פני (ואלה לא דמיונות של ילדה קטנה ופגועה)
וחשוב לי לציין שאנשים מבחוץ טוענים שסבלנות זו אחת המידות הבולטות בי, כך שכל העסק הזה דיי חריג.

תודה רבה על הקריאה,
אעריך כל תגובה (: