0 אנשים צפו, 0 כתבו עצות, ו-0 דרגו את העצות.

שונאת הכל; את הלימודים ואת עצמי בעיקר, מה לעשות עם עצמי?

מסובכת בת 16 | כתבה את השאלה ב-28/04/15 בשעה 18:58

שלום לכולם, רציתי לשתף ולשאול בנוגע למשהו שקרה לי היום.
קיבלתי היום תוצאה של מבחן, ועכשיו, אני ידעתי שלא הלך לי טוב, וזה לא פעם ראשונה שאני מקבלת ציון לא טוב במקצוע הזה, ובאמת שהציון לא הפריע לי.
המורה הוציאה אותי ועוד ילדה לשיחה, ואמרה ששתינו טעינו בדיוק באותו הדבר ובאותה דרך ולכן היא חושדת שהעתקנו. ברור שלא העתקנו וזה היה צירוף מקרים טיפשי, והמורה הבינה והכל הסתדר.
אבל אחרי שסיימנו את השיחה המורה ביקשה לדבר איתי בפרטי והילדה השנייה חזרה לכיתה. המורה שאלה אם הכל בסדר כי אני שיחקתי בפלאפון בשיעור (באותו שיעור היא ראתה שאני בפלאפון והעירה לי) ואמרה שזה לא מתאים לי ואם הכל בסדר. היום הייתי נורא עייפה, ישנתי רק 4 שעות בלילה אז הייתי מסטולה כל היום.
אמרתי לה שהכל בסדר, אני רק עייפה, אבל היא לא קנתה את זה והמשיכה להתעקש וכבר הרגשתי שהפאניקה עולה אצלי, ולפני שאני שמה לב אני מתחילה לבכות ואני לא מצליחה לעצור את זה.
אני לא יודעת ממה זה נגרם אבל אני יכולה לשער..
אף פעם לא הייתי מרוצה מהמראה שלי והדבר שהכי מוריד לי את הביטחון ואת הדימוי העצמי זה השיניים שלי. התחלתי עם תהליך יישור שיניים בכיתה ז' ובהתחלה הכל היה סבבה, עד שהשנה מסתבר שהרופאה שלי החליטה להגיע בתגלית חדשה ולהודיע לי באמצע התהליך שצריך עקירות כי אין מקום לכל השיניים הלסתות קטנות מדי בלה בלה בלה. וזה נתן לי מכה בבטן ולכל הגוף.
כבר מאז נהייתי די, אובססיבית לאיך אני נראית מהבחינה הזאת וכל הזמן הסתכלתי וכשראיתי שהיא צודקת, וכשראיתי שאצל אחרים זה לא ככה, הדימוי העצמי שלי כאילו נמעך ברצפה וכל פגישה שלי איתה היה למחוץ אותו עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר.
אמא שלי לא רוצה לעקור ואני אישית גם מתה מפחד מהעקירות ואני לא רוצה, אני לא רוצה לאבד שיניים ואני לא רוצה את זה, אבל מצד שני אני נראית נוראי עכשיו.
מלפני חודשיים-שלושה בערך, התחלתי לקבל את המצב. התחלתי להפסיק להסתכל על זה, לקבל את זה שבסדר - בואו נניח ש1 מתוך 20 איש סובל מזה, אני האחד הבודד הזה. lucky me
אבל אין לי טעם להתעמק על זה ולהרוס לעצמי את החיים בזה שאני רק חושבת על זה כל הזמן ולא משקיעה בלימודים ורוצה למות בגלל זה.
והמצב השתפר אבל כנראה שזה היה רק העמדת פנים והכחשה,
כי כשאני חושבת עכשיו, כל פעם שאני קמה בבוקר ומצחצחת שיניים בשירותים ומסתכלת במראה, כל פעם שאני יוצאת החוצה, כל פעם שאני הולכת לישון ושמה לב שהפה שלי לא נסגר ואני חושבת על איך זה ייראה בעתיד עם בן זוג והאם הוא יגעל או לא - אני קולטת שכל השניות הקטנות האלה של הגועל מעצמי והפחד והתסכול הצטברו עוד ועוד עד שכנראה - זה כבר לא יכל להצטבר עוד.
וכבר כמה ימים שהייתי במצב רוח נוראי, חשבתי שזה רק הורמונים כי אני צריכה לקבל, אבל באמת שהרגשתי נוראי והתחילו להיות לי סיוטים. לא סיוטים מפחידים, אבל כל חלום היה נטו creepy, משהו מוזר ולא מובן ששנאתי כל כך. זה עשה לי הרגשה כל כך לא טובה. אחד מהחלומות היה שאני במן ארץ מוזרה כזאת עם הרים ירוקים ואבנים אדומות וכביש לבן ויש רובוטים ובובות שהולכים בכביש הזה ואני צריכה איכשהו לעבור שם. אני יודעת, חלום מוזר, אבל שנאתי אותו כל כך וזה עשה לי הרגשה כל כך לא נעימה שהתעוררתי באמצע הלילה ולא רציתי לחזור לישון.
אז אם כבר היו לי ליקויי שינה של 6 שעות שינה בלילה, זה רק הדרדר, ל4-5.
כי לא רציתי ללכת לישון, העסקתי את עצמי בלראות טלוויזיה במחשב ולצייר וליהנות מזה ולא לחשוב על מה שמטריד אותי, ולא להירדם.
וכנראה, אני לא יודעת ,שהכל פשוט הצטבר. העייפות, התסכול, הלחץ מהלימודים בכללי, והרגעים האלה שרציתי למות כשראיתי את עצמי במראה או בהשתקפות של הפלאפון. ופשוט, זה התפרץ, ויצא שבכיתי את הנשמה אחרי שהמורה שאלה אותי אם הכל בסדר והייתי צריכה כמעט 45 דקות עד שהתאפסתי על עצמי וחזרתי לשיעור.
שלא לדבר שבכיתי איזה רבע שעה בלי הפסקה, שזה בחיים לא קרה לי. תמיד קרה שבכיתי איזה 5 דקות ואז זה לאט לאט עצר ורק הייתי צריכה להירגע ולשטוף פנים שהאדמומיות בפנים תיעלם.
אבל היום.. פשוט 15 דקות בכיתי כמו מטורפת, יצאתי החוצה להירגע ושלחתי הודעה לחברה אחת כדי לדבר איתה, והיא לא ענתה. חברה אחרת, גם היא לא ענתה. ניסיתי להתקשר לאמא שלי וגם היא לא ענתה. אז פשוט ישבתי על הדשא כמו מטומטמת ובכיתי וניסיתי להירגע.
בסוף אמא שלי ענתה לי לטלפון, והיא חשבה שבכיתי בגלל המבחן, ובגלל שאני אמורה לקבל בקרוב אז יש לי חילופי הורמונים ובגלל שאני לא ישנה מספיק.
אני שיתפתי אותה בחוסר הביטחון שהרגשתי בגלל השיניים כשזה רק התחיל, אבל היא חושבת שזה כבר עבר. כי פשוט הפסקתי לספר לה. הפסקתי לספר כי אין לה מה להגיד לי ואני לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נוח. אין לה מה להגיד כדי לעזור לי, ולשמוע את אותו הדבר עשרים אלף פעמים מתחיל לעצבן אז חשבתי לעצמי 'למה בכלל לספר לה'.
היא בעצמה אמרה שהיא לא אוהבת לראות אותי שונאת את עצמי ככה. אז המסקנה הייתה שלא צריך בכלל לספר.
אז היא שאלה אותי, בטלפון, אם יש עוד משהו שאני חושבת ש"עזר" להתפרצות הזאת. אמרתי לה שאני לא יודעת, ואחר כך היא הבינה שיש משהו ואני לא רוצה לספר.
אני כבר לא יודעת מה לעשות.
אני שונאת הכל. את הלימודים, את עצמי בעיקר.
ועכשיו אמא שלי דיברה איתי שאני אתחיל ללכת לישון בשעות נורמליות שאני אשן לפחות 7 שעות בלילה. וברוב טיפשותי דיברתי איתה בטון כועס, וזה ממש לא היה מגיע לה. היא שאלה למה אני ככה כי היא לא צועקת עליי והיא לא כועסת אז למה אני מדברת ככה ולמה אני לא מוכנה לעשות בשבילה לפחות דבר אחד - להתחיל ללכת לישון נורמלי. ולא היה לי מה לענות רק אמרתי שאני אשתדל והלכתי לחדר.
אני כבר אבודה לגמרי, אין לי מושג קלוש מה לעשות. אני מרגישה שאני התגברתי על סצנת הבכי המטומטמת שלי היום, אבל יש לי הרגשה שאני שוב מדחיקה את זה בפינה בראש עד שזה יתפוצץ שוב.
אני ממש אשמח אם למישהו כאן יש עצות כלשהן.

אצלנו, כל אחד יכול להוסיף עצה... גם מבלי להירשם!
אבל אנו ממליצים לך להירשם למערכת המייעצים
ההרשמה קצרה וללא שום תשלום.

אז, בשביל מה להירשם?

כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות

הוספת עצה ללא הרשמה

עצות הגולשים (1) כיצד להציג? מהאהודות מהפחות אהודות מהחדשות

  • בטעינה...

עוד ממדור "מתבגרים"

חדשות במדור
אקראיות במדור

השאלות הנצפות היום במדור

היום
השבוע
החודש

עכשיו ב-AskPeople

עוררו עניין
חדשות