עוד מעט פורים ואין לי עם מי לצאת, נמאס לי לרחם על עצמי!

זהו, נשבר לי סופית.
אני לא סובלת לרחם על עצמי.
אני מגנט לאנשים נצלנים. כל החברות שהיו לי מתחלקות לשניים: או שחיפשו לנצל אותי בדרך כזו או אחרת, או שגיליתי שלא איכפת להן ממני.
לא נשארו לי חברות. אני ממש מרחמת על עצמי ושונאת את זה.
כל החברות שהיו לי כבר לא בקשר איתי. בין אם זה מבחירה אישית שלי ובין אם זה מבחירתן.
פורים מתקשר אוטוטו ואני מוצאת את עצמי לבד, בלי אף אחת לצאת איתה. הידיעה שכולם יוצאים ומבלים- הורגת אותי, כי גם אני רוצה!
די, נמאס לי להיות כל הזמן בבית ואף פעם לא לצאת.
אבל לצאת לבד- זה לא יקרה. אני לא טיפוס כזה שהולך לבד למקומות, כנראה בגלל חוסר ביטחון.
קשה לי נורא...הבדידות אוכלת אותי מבפנים. אני מרגישה הבן אדם הכי משעמם בעולם, כאילו אף אחד אף פעם לא ירצה לצאת איתי כי גם ככה אני משעממת.
באמת שאני לא יודעת מה לעשות...לא יצא לי להכיר אנשים חדשים בזמן האחרון ובעבודה שלי יש רק מבוגרים, לא לגילי.
אני יושבת בחדר ובוכה כמו סתומה...וכרגיל, בא עוד חג ואני אשאר לבד בבית, בזמן שכולם יצאו.
בקשר לקרובי משפחה- אין הרבה בגילי. ומי שכן בגיל שלי- הן בנות פרחות, שמסתובבות עם אנשים שהם לא כמוני.
מה עושים במצב כזה? :( אני ממש שונאת להיות ככה. אני בן אדם חברותי, קל לי להסתדר עם אנשים! אז למה תמיד מנצלים את טוב לבי והתמימיצת שלי :(
מה לעשות? איך לצאת מהדיכאון הזה שתוקף אותי בכל פעם שאני רוצה לצאת ואין לי עם מי? :(
אני בחורה צעירה, לא זקנה בת 100. מה נסגר איתי...