נמצא במשברים בחיים ומרגיש קצת מיואש כרגע, איך לפתור את המצב שאני נמצא בו?

הכל התחיל כשאבא שלי מצא את עצמו מול משבר בחייו, ללא עבודה, בגיל מבוגר וכנראה גם בדיכאון. אז הוא התחיל ללכת לבתי כנסת ולשיעורי תורה והוא בעצם חזר בתשובה. לאט לאט הוא סחף את כל בני המשפחה לדת, וגם אותי, כשאני קטן ועוד לא בן 10. בהתחלה הוא לא ממש כפה אבל עם כל צעד שהתקדמנו לתוך הדת לא היה אפשר לחזור בחזרה. מהר מאוד היינו חייבים לשמור שבת. זה תפס אותי בצורה מאוד קשה ובמשבר גיל ההתבגרות בגיל 14 חזרתי בעצמי בתשובה והפכתי לחרדי יותר מאבא שלי. חשבתי שמצאתי את האמת וככה חייתי עד גיל 19. בגיל 19 קרה לי משבר וחזרתי מהעולם החרדי לבית של ההורים. לא רציתי ישר להפוך לחילוני. אני לא בטוח שחשבתי על זה בכלל. אבל רציתי בית שיקבל אותי ושיתן לי מקום להיות מי שאני ומה שאני מרגיש. קיבלתי בית שהתחרד, שאין בו טלווייזה ואינטרנט, ושמפקחים עלי ושמעירים לי בלי סוף. לא היה לי שקט. כשקניתי טלפון נאלצתי להחביא אותו כי ידעתי שלא יסכימו לי להיות איתו בבית כי הוא לא 'כשר' ויש בו אינטרנט. בסוף תפסו אותי וכדי שלא אמצא את עצמי ברחוב הייתי צריך לשים אותו בפינה בבית ולצאת החוצה לחדר מדרגות או לגמרי בחוץ כדי לשמוע משהו ביוטיוב או כדי סתם לשלוח הודעה למישהו. עברתי הרבה, וכשמצאתי עבודה מסודרת שכרתי דירה אחרי ריב גדול עם ההורים. סיימתי בגרויות והתחלתי תואר אבל לקראת הסוף תפס אותי משבר בלימודים ועזבתי. עזבתי גם את הארץ, כי לא יכלתי עם הדת שיש במדינה ועם זה שנולדתי פה ואני מרגיש כל כך זר כאן ולא שייך ובלי חברים. ואני לא מתחרט שעשיתי את הצעד האמיץ הזה. הה לי קשה מדינה שעברתי אליה למצוא עבודה. בגאווה אני אומר שהסתדרתי שם מצוין לגמרי לבד עם הבריוקרטיה והרשויות. לאחר חודשים רבים ממש לא מזמן קיבלתי עבודה שם, אבל לפני שחתמתי על חוזה העבודה גילו לי בעיה רפואית. הרופא אמר שאצטרך לעבור ניתוח. קצת נבהלתי מזה, סיפרתי להורים, והם אמרו לי שכדאי לי לבוא לארץ ולהיות אצלם בתקופת הניתוח. התלבטתי אבל בסוף החלטתי שכדאי לבוא. אז חזרתי. בינתיים כמובן שהם נשארו דתיים קיצוניים ושאני שם את הטלפון בפינה בסלון כדי 'לכבד אותם' ואסור לי להשתמש בו בבית כי יש בו אינטרנט. ואני מחויב לשמור שבת אצלם. ואבא שלי התחיל להעיר לי כמו שהיה מעיר לי לפני 10 שנים. זה בלתי נסבל. ועכשיו אני בסוג של מלכוד. אני חי אצלם ולכאורה חייב לכבד אותם אבל אין לי לאן ללכת. זה קש לי מאוד עם החוקים הדתיים שלהם ואני מרגיש שזה משגע אותי. עבודה בארץ אני לא יודע אם להתחיל או לא כי זה תלוי מבחינתי אם אני חוזר ללימודים ועדיין לא החלטתי. אני מאוד רוצה לחזור ללימודים אבל זה קשה לי. לחזור למדינה שהיגרתי אליה זה גם לא פשוט כי זה אומר שאני מוותר על הלימודים וזה עצוב לי. אני מרגיש כמו איזה ילד בגיל בוגר שלא מצא את עצמו ואני מתבייש. אני מתבייש שאני בכזה מצב ואני מקנא בחים וגם בקרובי משפחה שהצליחו ואני עדיין לא. אני מקנא באלה שיש להם זוגיות. עליי? אף אחת לא מסתכלת. אני לא מכוער לדעתי אבל יכול להיות שבגלל דברים שעברתי נשים פשוט מתרחקות ממני כי זה השפיע עליי. הכרתי לא מזמן מישהי ואחרי כמה זמן ניתקה איתי קשר. אני מרגיש כאילו כל חיי אהיה לבד בלי בחורה, מרגיש פחד מלהיות בעבודה לא טובה, מרגיש שאני לא יכול להישאר יותר אצל ההורים ובטח לא בגיל כזה אבל גם לא ממש יודע לאן ללכת כרגע. אני מרגיש קצת מיואש כרגע. איך לפתור את המצב בו אני נמצא?