טרנסגנדרית מגיעה מרקע דתי אשמח לעזרה. מה לעשות?

אני מגדירה את עצמי כאישה טרנסגנדרית.

מאז שאני זוכרת את עצמי התלבשתי בסתר בבגדי נשים שיחקתי במשחקים יחד עם אחותי עד גיל שלא הייתה ההפרדה המגדרית בבית ספר הדתי רוב החברות שלי היו בנות, הייתי גונבת לאחיות/אמא שלי בגדים לאיפור עוד ביסודי בלי שידעו עד שתפבו אותי ואסרו עליי וכו'.

מעולם לא היו לי יותר מדי חברים תנועות נוער בתי ספר וכו' לרוב הייתי לבד.

היה לי קראש על ילד שנסע לשליחות ויש לי סוג של מכתבי אהבה וציורים אליו מגיל 4 מיותר לציין הכל כתוב בצורה נשית מאוד יש אף ציור שלי כבת ושלו כבן ליד מטוס אל על עם לבבות פרחים וכו' הייתי כותבת לו מכתבים כי כך אמא שלי אמרה לי להפיג את הגעגוע.

אני זוכרת את עצמי עוד מהגן משחקת עם בנות במשחקי תפקידים של בנות.

אמא שלי הדתייה חלק מהדברים זוכרת חלק מכחישה/הדחיקה, שוב למרות תמונות שלי ציורים וכו'

אני נמצאת בטיפול נפשי, סבלתי מהטרדות מיניות ובריונות בבתי הספר ישיבה וכו', אני לא סיפרתי לאף אחד את זה כי חשבתי שככה זה בעולם הזה ואין. מה לעשות. היה לי רצון להתאבד בגילאים האלה ממש אבל לא עשיתי את זה מחשש מפגיעה במשפחה בעיקר אם הייתה לי דרך למות בגילאים האלה בלי לפגוע במשפחה וללא כאב הייתי עושה את זה באופן חד משמעי.

מאז גיל ההתבגרות השנאה שלי כלפי עצמי רק החמירה בכל מיני מובנים פיזיים(שיעור גוף גובה פנים קול ועוד) כמובן אך גם שכליים נפשיים שקשורים לגופים גבריים שונים שאף פעם לא ישבו עליי טוב בלשון המעטה.

ניסיתי להשתנות ניסיתי להתאים את עצמי על ידי פגיעה בעצמי בין אם תלישת שיערות מהגוף או הפנים הכאות הפנים דיבור בקול גבוה יותר הליכה כפופה בכוונה, לא ללכת למקומות עם מים בשביל לא לחשוף את החזה או הרגליים הענקיות, אפילו קניתי סוג של מחוך, זה לא עזר לי אבל יכולתי לצאת בחברה הסופר דתית ואני פשוט הייתי חייב להשלים עם ההורים והמשפחה ולחיות מנותק לעצמי, כל זה באיזור גילי ההתבגרות.

ניסיתי ללכת ל אפילו לישיבה ואז צבא כי חשבתי ששם אולי אני ארצה את המשפחה שלי יותר הכי קרבי להיות הכי גברי התכוננתי לצבא אנשים הגיבו וואו איזה גוף וכו ואני הרגשתי יותר אובדניות למען האמת מהסיטואציה אבל לא הייתה לי ברירה, כל השירות הייתה לי חשיבה של הלוואי ונוכל למות ויזכרו אותי כגיבור וכו'

בצבא היו חוויות טובות אבל חוויות שאת האישיות שלי לא יכולתי להסתיר דברים שהיו מסתיימים בדמעות מצידי הקנטות מצד "חברים" לצוות, בין עם זה שלא יכולתי להתקלח יחד עם גברים אחרים אבל כמובן שלא הסברתי למה או שפשוט באופי שלי לא התאמתי למשימות שונות וזה היה מסתיים בהקנטות אפילו ממפקדים.


בשלב מסויים הבטחתי לעצמי עם שאם ה' דואג שאני יוצאת מהצבא בחיים אני מתחילה לחיות חיים שלמים ואמיתיים בלי תחפושות ושקרים להיות מה שאני רוצה וצריכה להיות באמת.

אני יצאתי לכל המשפחה שלי לא קיבלה אותי אמרו שהם לא ראו אמרו כל מיני דברים איך אתה לא מתבייש ועוד כל מיני, לאחר מכן אמא שלי הציעה שלך יחד לטיפול נפשי.

אני מרגישה שלעולם לא יקבלו אותי לא משנה מה אעשה, אני לא בטוחה גם אי פעם שאני אקבל את עצמי הקנאה בנשים ססיגנדריות היא פשוט דבר שגורם לי לבכות ביום יום ממש, לראות תינוקות/ילדים צורחים עם אמהות בגני שעשועים ולהבין שכנראה בעולם הזה אני לא אהיה אמא ולא אכנס להריון לעולם זה מכניס אותי למוד של דיכאון קשה כל כך.

פעם שהייתי עוד ילד היו לי חלומות להיות רופא ולהגשים חלום אף פעם לא ראיתי את עצמי בגוף הזה מגיעה לזה זה תמיד הפריע זה כאילו ממסך לי על העתיד.

אני לא יודעת לפעמים למה עוד נותר לי לחיות אני לא חושבת שיהיה לי אושר אי פעם.

כמובן שיש עוד חיים שלמים לכתוב עליהם בהיבטים המגדרים שלי וזה רק פסיקים קטנים מהחיים

הטיפול יחד עם הפסיכולוג עוזר לי לספר את עצמי ולגבש את הזהות שלי אבל אני עדיין מרגישה כאילו בחיים אני לא אהיה שלמה .

בבקשה תתנו לי אפילו מעט תקווה.