אני שונאת אנשים. נראה לכם זה נורמלי?

קיימת בי שנאה מאוד גדולה כלפי אנשים. לא אנשים ספציפיים, אלא אנשים באופן כללי.
אני חושבת שבני אנוש הם יצורים מאוד מאוד אכזריים ורעים ובעיקר צבועים.
עד היום לא פגשתי בן אדם אחד שיש בו טוב לב וכולו לב טהור. כל בן אדם נגוע בתכונה כזו או אחרת שהופכת אותו לרע. בין אם זה אגואיסטיות, שחצנות, טיפשות, צביעות, אלימות, נצלנות, או סתם רוע לב ואכזריות. אני יודעת שאין דבר כזה מושלם ולא באמת קיימים אנשים מושלמים דמויי מלאכים... אבל לא מצאתי אפילו את האדם שקיים בו 90% טוב לב.
אני לא סומכת על אף אחד. סומכת רק על עצמי. (ולפעמים גם זה אפילו לא)
אני לא מתחברת עם כל אחד בלשון המעטה... למעשה היום כבר לא נשארו לי חברים בכלל. התרחקתי מכולם כי הם פשוט היו צבועים. אני מעדיפה להיות לבד ולסבול את הבדידות מלשחות עם הזרם ולאכול את החרא בשקט.
כשאני נמצאת בסיטואציות חברתיות חדשות תמיד אני בשקט. בעיניי זה מטופש להתחיל לדבר ולהסתחבק עם כולם כי בעצם אתה לא מכיר אף אחד באמת, אז למה שתסמוך עליהם ותשתף אותם בדברים? בסוף תחשוף קלפים על עצמך שישמשו אותם אחר כך כנגדך. וזה קורה כל הזמן לאנשים ואז הם לא מבינים איך זה קרה ואיך הם בכלל סמכו על אותו בן אדם....
אני בשקט בשביל ללמוד את האנשים שמסביב. בשביל לקרוא את התמונה החברתית בצורה נכונה. והתמונה אף פעם לא טובה. בגלל זה אני מעדיפה להסתגר בעצמי ולא להתערבב יותר מדי עם הסביבה החיצונית.
אני מאוד מאמינה בתורתו של ניטשה שקוראת לבדידות והתבודדות... אבל יחד עם זאת נשארה בי עוד תקווה קטנה שאולי כן אמצא את האדם האחד יחיד ומיוחד הזה שיהיה בו לפחות 90% טוב לב.... זה הגיוני? איך יוצאים מהמצב הזה? אני לא באמת רוצה להישאר לבד עד סוף ימיי אבל משהו בתוכי לא נותן לי להתחבר לאף אחד ולאהוב אף אחד... הלב שלי כבר קר כקרח לגבי כל מה שקשור באנשים. בן אדם יכול לסבול ואני לא ארחם עליו אבל לעומת זאת על בעליי חיים אני מרחמת ממש ואני ממש רגישה כלפיהם. בבעליי חיים לפחות אין רוע טהור כמו שיש באנשים.