מרגיש תקוע בזהות דתית שהיא לא אני. איך להתמודד?

אני לא דתי טיפוסי, עד התיכון למדתי בבית ספר חילוני, המשפחה שלי סוג של התחזקה שהייתי נורא צעיר ויצא שלמדתי בישיבה שחורה, בהתחלה מאוד נהנתי שם. עם הזמן הבנתי שזה לא כל כך מתאים לי, התגייסתי לצבא בגיל 23 ועכשיו כרגע אני סולל דרך לאקדמיה ובע"ה להתקבל לתואר שאני רוצה. הייתי מגדיר את עצמי כרגע כדתי לייט כזה פחות או יותר. מה שחורה לי במצב שלי הוא שאני מרגיש תקוע בין הכיסאות, מצד אחד לא דתי לאומי טיפוסי כזה שלמד בהסדר או בישיבה תיכונית, לא הייתי בבני עקיבא או בעזרא. גם לא שירתתי ביחידה קרבית, האנטרקציה היחידה שלי עם דתיים היא- איפה יש מניין או לפעמים שיעור תורה. מצד שני עם חילונים אני מוצא בהרבה יותר נושא שיחה משותפים, ויותר מגוון של דעות וגם האוירה יותר קלילה, יושב איתם המון במכללה וגם בברים ומסעדות. אני לא שומר נגיעה, ומצד שני אין לי עניין להוריד את הכיפה אני מאוד מאמין גם אם לא תמיד אני מצליח לקיים הכל, אבל מצד שני אני מרגיש שאני לא עם הדתיים כי אין לי מה לדבר איתם אבל כשאני מסתובב עם החילונים הם מקבלים עלי רושם של דתי וסגור מההתחלה, מה שגורם לסוג של דיסטנס מסויים. שלא נדבר על זוגיות שבכלל אני לא יודע אם יש מישהי שאני אמצא על הסקאלה שלי של דתי עם ראש פתוח אבל לא במיינסטרים, יצא לי לצאת עם קצת בנות מהמגזר, ומשום מה הרגשתי שאני לא במקום הזה של להתחתן עוד חצי שנה או למשל כל הדרך של חשיבות ארץ ישראל וכו' דברים שלא גדלתי עליהם.
חשבתי אולי באמת אני לא מתאים למגזר הזה ואולי אני באמת מסורתי עם כיפה והכיפה הרבה פעמים בכלל לא מייצגת אותי, כמו שפעם מישהו זרק לי, וזה סתם הרגל שטבוע בי, והרבה דברים כמו שבת אני עושה פשוט על אוטומט. הבעיה שבמצב שאני נמצא אני מרגיש תקוע וחנוק ולא ממצה את עצמי.
עצות?