איבדתי בלילה אחד את כל החברים שאי פעם היו לי, לא מצליחה לצאת מהחרדות. מה עושים?!

שלום לכולם

לפני כשנתיים עברתי משבר, רבתי עם החברות שלי, התנתקתי מכל החברים שאיי פעם היו לי, כל החברים המשותפים וכ'ו. נפגעתי מאוד, הם גם לכלכו עליי במשך שבועות כך שלא היה לי סיכוי לשמור על אף אחד מהם עם קשר.
בדיוק באותו הזמן אני ובן הזוג שהיה לי נפרדנו (קשר של 3 שנים) , ובדיוק גם השתחררתי מהצבא.

עד אז היו לי מלא חברים, הייתי רגילה לצאת כל סופ"ש 4-5 פעמים.

אחרי מה שקרה חודשים שלמים לא יצאתי מהבית, לא היה לי עם מי. לא היה לי חברים בכלל אפילו לא 1, גם הקשרים מהצבא נותקו עם השחרור, הרגשתי שלא נשאר לי יותר כלום בחיים, שאני אבודה ממש. לא נשארו אף אנשים בחיים שלי שהייתי איתם בקשר מלבד שני ההורים שלי.

מאז הצלחתי לשקם את החיים שלי (לקח בערך שנתיים) מצאתי עבודה חדשה, התחלתי ללמוד לתואר, והתחלתי להשקיע בקשרים עם אותם חברים מהעבודה ומהמכללה, מצאתי בן זוג, והחיים הרבה יותר קלים.

מרגישה שעדיין למרות שבניתי את עצמי מחדש אני לא מצליחה להתגבר על המשבר הזה, לא משנה כמה אנשים יש בחיים שלי אני מרגישה שחסר לי ואין מספיק (למרות שאני באמת יודעת שיש מספיק, מעל ומעבר ואפילו יותר מלאחרים)

כל הזמן בחרדות שאחזור לתקופה ההיא ואאבד את כל מה שיש לי עכשיו, כל הזמן מרגישה שאני רוצה עוד ועוד ועוד.

זה כבר הגיע למצב שאני יוצאת עם חברים מהבוקר עד הלילה ובמשך כל יום גם אמצע השבוע, כך שאין לי זמן לנשום.
מחזיקה בכוח קשרים ישנים ומיותרים, ומוציאה ערמות של כסף על בילויים, העיקר להרגיש שאני לא לבד. לא מסוגלת להישאר ערב אחד בבית, אם כן יוצא ככה במקרה ואף אחד לא יכול להיפגש, אני מתחילה לבכות בלי הפסקה ומרגישה שוב את ההרגשה הזאת שאני לבד.

זאת נהייתה אובססיביות מטורפת

מה לעשות? איך מתגברים על זה? איך ממשיכים הלאה ומשתחררים מזה?

לנסות ולדבר עם החברים הקודמים לא אופציה