0 אנשים צפו, 0 כתבו עצות, ו-0 דרגו את העצות.

פריקה גדולה מאוד, קשיים רבים עליי שלאט לאט אני כבר לא מסוגל לעמוד בפניהם.

גבשה בן 19 | כתב את השאלה ב-09/01/19 בשעה 13:55

שלום וברכה לכולם.
קודם לכל,שתהיה לכם שנה טובה,מלאה בחוויות ובבשורות טובות תמיד.
שמי אנונימי (החלטתי שלא לציין את שמי) ואני רוצה לשתף אותכם במה שעובר עליי במשך כ-שנה וקצת בשביל לקבל מכם בתקווה תמיכה ועזרה.
קודם לכל אגיד כמה פרטים לפני שאתחיל לספר,זה הולך להיות קצת ארוך וזה לא מובן מאליו שאתם קוראים את הכל,אני רוצה להודות לכם מראש על כך.
יש לי היום יום הולדת 19,סבתי מצד אבא נפטרה שלשום,ההורים שלי גרושים,אני חייל שהתגייס לפני מספר חודשים (חוזר כל יום הביתה בשעות אחר-הצהריים לערב),אני חי עם אמי ואחי בבית,חבריי ומכריי יגידו עליי שאני בחור מאוד רגיש,נחמד,טוב לב וחמוד.
בנוגע לרגיש וטוב לב-אני יכול להעיד בעצמי עם השנים הבנתי שזה נכון ושזה לפעמים (לעתים קרובות,לפחות ממה שאני מרגיש) משפיע עליי לרעה.
אז ככה,הרבה מאוד זמן שאני מרגיש שאני פשוט מאבד את עצמי בדרך...
מכתה א' עד כתה ט' למדתי בבתי ספר בערים שבהם אני גר,היו לי חוויות בדרך כמו לכל תלמיד ולצדם גם דברים לא טובים.
סבלתי מהשמנה ביסודי ועל כך לעגו לי,כזכור לי וממה שהתלמידים אמרו,הגבתי תמיד בתוקפנות ובעצבנות,תוך כדי הייתי תמיד בוכה כשהייתי חוזר הביתה,או בבית הספר.
זה הגיע למצב שכבר היה נמאס לי,והלשנתי למורה שלי (עשיתי זאת קצת בעבר אבל למורים לא באמת הייתה יד לשינוי שאמור היה להתחולל בשביל שארגיש באמת יותר טוב ושייך בכיתה) בכיתה ה',והיא שמה סוף לדבר הזה. באותה תקופה עשיתי דיאטה וירדתי במשקל והגעתי למשקל תקין. הסביבה שלי עודדה אותי לכך,וטפחה לי על השכם על התהליך שעשיתי,בוא נגיד שהדיאטה לא הייתה מי יודע מה מבוקרת ונכונה,פשוט אכלתי ממש פחות ממה שהייתי אוכל,בהתחלה זה היה לי קשה והרגלתי את עצמי,בהמשך עליתי קצת במשקל אך לא למשקל שהייתי בו מלכתחילה (יש לציין שהמשקל עם השנים עולה בעקבות גיל ההתגברות והגדילה).
הגעתי לחטיבה עם כמה חברים מהיסודי שהיו איתי בכיתה,מצאתי חברים ביסודי לאט לאט (שתיים-שלוש) שעד עכשיו אני אתם בקשר טוב. אוסיף על כך שבכיתה ה' הכישורים הלימודים שלי עלו על גדותיו מאשר בעבר,הייתי חרוץ מאוד,הוצאתי בתעודה בכל מקצוע כמעט קרוב ל-100,קיבלתי כמה פעמים תעודות הצטיינות לשבח וגם תעודות הצטיינות שכבתית. בחטיבה למדתי יחסית סבבה,אבל הגעתי למצב שבכיתה ח' התלמידים החדשים,חלקם ירדו עליי,בין אם זה בירידות בוואטסאפ, עלבונות בפומבי וכד'.בכיתי תמיד את החיים שלי (במילים יותר יפות),הייתי כל כך רגיש,שכל דבר שאמרו לי הייתי בוכה,נעלב ולוקח ללב וזה עד עכשיו מלווה אותי (לפעמים אני מרגיש שזה קצת יותר טוב,אבל חוזר למה שהיה).בתיכון עברתי לתיכון בעיר אחרת מסיבות כאלה ואחרות (לא עברתי דירה) והכרתי כמה חברים (נוצר ניכור בדיעבד בגלל המרחק או סתם ככה כנראה),אך המעמד החברתי שלי היה נמוך,תמיד הייתי שקט,ביישן לפעמים,אך בלימודים משתדל להיות חרוץ,והרגשתי שהאופי שלי משתנה (או שהוא תמיד היה ככה ופשוט נבנה כך,אני מאמין שקיבלתי את זה מהחינוך)-תמיד ניסיתי לרצות את כולם,לא להגיד אף פעם משהו לא יפה,לא לקלל,לעשן,לשתות אלכוהול,לרכל,לשקר וכד'.אפשר להגיד שהייתי ילד טוב ירושלים שכל אחד שהיה רואה אותי היה אומר שאני ילד טוב (עד עכשיו).הגעתי למצב כשאני חייל שנמאס לי מזה,אני מנסה לעשות מה שטוב לי,מתי שבא לי אך זה קשה לי ואני לא מצליח,אני עדיין שקט,מופנם וגם כשחברים יוצאים (מהיסודי ומהחטיבה) אני מתמהמה אם לצאת או לא. בתיכון הכרתי חברים אך הם לא שומרים איתי על קשר,אני מרגיש שכל אחד מפתח לעצמו אגו ועושה מה שהוא רוצה,ובגלל שאני עם ביטחון עצמי נמוך יחסית עם דימוי עצמי נמוך,קשה לי להשיג חברים לפעמים,אך אני לא בטוח אם זה בגלל זה,אני גם מאוד ביישן ולפעמים יש ימים שאני לא ביישן וקצת מקלל ועושה מה שאני רוצה (בגבול הטעם הטוב) אבל עדיין רע לי ומרגיש לי שזה לא אני,שוב כי אני מרגיש שאם אהיה "ילד רע" אחיה חיים טובים ומעניינים יותר. לגבי מה שאמרתי מקודם הייתי במשקל תקין עד כיתה י'. בכיתה י"א התחלתי להרעיב את עצמי,במשך כשנה הגעתי למצב שהיה שבוע שלא הייתי אוכל כלום,רק בשביל לרזות,הגעתי למצב שבדיקות הדם שלי היו גרועות יחסית,משקל נמוך,מצב רוח ירוד,וסוכר כמובן בצניחה (כך שלא היו לי הרבה אנרגיות) אבל השקעתי בשביל המטרה ("להרזות") ואני מרגיש שזה בעקבות מה שקרה לי בעבר כילד,הייתי מגיע למצב שאמרתי שאם לא ארזה לא יאהבו אותי,אבל בת'כלס כשאני מסתכל על זה עכשיו,כשקצת עליתי במשקל,אני שם זין אחד גדול על זה (למרות שלפעמים אני אומר אתחיל שוב להרזות ושתהיה לי מטרה).כמו שאתם רואים הפס שאני שם על אחרים הוא מועט,ואני מודע למצב.
זה מגיע למצב ששנה וקצת יותר,כל יום שאני קם,אני שואל את עצמי למה אני צריך לחיות? למה אני לא מת? יש תועלת בחיי? למה אנשים משקיעים בשביל להצליח אם נמות מתי שהו? איבדתי את אמונתי באלוהים ואני אפשר להגיד אתאיסט (לא מוחלט).
בא לי לבכות שאני מספר על זה,והיום יום ההולדת שלי וסבתי נפטרה שלשום, לא הייתי בקשר מאוד קרוב אליה אבל עדיין כואב לי מאוד בלב (לפחות היא מתה בשיבה טובה,בגיל 90) מכיוון שהוריי גרושים לא הייתי בקשר חזק אתם וזה כואב לי מאוד,ולטענת אימא שלי,זה לטובה. יש לציין שאין על אימא שלי,תמיד מנסה לעודד אותי ותמיד חמה אלי ואל אחי,אחי סובל משיתוק מוחין ,כך שהוא לא הולך ומדבר קצת(מרותק לכיסא גלגלים),הוא לא ילד רגיל,ואני תמיד מנסה כמה שאני יכול לעזור לאימא שלי ולעזור לו ולהיות ביחד כולנו,מצד אבא לא כל כך עוזרים,ולפעמים אני חושב לעצמי-למה זה ככה?בא לי למות מעצם המחשבה הזו.
אני לפעמים אומר-חיים פעם אחת ותעשה מה שבא לך-אבא שלך דפוק (סליחה על הביטוי),אתה רואה אותו פעם בשבוע וגם ככה בקושי מדברים,עזוב אותו,עזוב את הצד שלו ותהיה עם אימא שתמיד תמכה בך ועזרה לך ואוהבת אותך והקשר שלי עם אימא חזק יותר מכל קשר, אין עלייה בעולם. רק בשבילה ובשביל אחי אני חי. אחי בן אדם מדהים,תמיד מחייך ואני הכי אוהב אותו בעולם ועל אמי אין בכלל על מה לדבר.
להכיר חברה/בת זוג אני מאוד מאוד אשמח,אני חושב שזה ישפר ויורם את רוחי,אך אני רואה שזה לא קורה ולא יקרה כנראה,אני ביישן לפנות לבנות,וחברות שאני מכיר אנחנו רק בגדר חברים טובים. תמיד אומרים לי שכל מי שתהיה איתי תזכה כי אני בחור מדהים ואין כמוני,תמיד עוזר,תומך,מחייך ואוהב לצחוק. הייתה לי חברה לפני כשלוש שנים אך לא בקשר הכי חזק ולא קיימתי יחסי מין בכלל עדיין. בקשר למה שאומרים לי,אני מודה להם אך אני לא מרגיש כך.
בגלל שסבתי נפטרה שלשום אני לא חוגג יום הולדת,יש לי חופש מהצבא,אני בבית וכותב מכתב זה לכם.
בצבא המצב יחסית סבבה ואני מרוצה,אך לא מרגיש שהכרתי חיילים חדשים שבאמת איתי בקשר (חברים חדשים),אני תמיד משתדל להתנהג יפה (תמיד) ולשאול לשלום כולם ולהכיר אנשים חדשים,אך לפעמים אנשים צוחקים וזורמים ומקללים וטוענים שאני לא "זורם" וכנראה בגלל זה אני כנראה מנותק מהסביבה.
אני לא יודע אם יש לי בעיה,אני צריך להשתנות? לשנות את עצמי? אני חושב בצורה מוטעית? אני תמיד חושב על אחרים לפניי,אוהב לעזור תמיד,משתדל לחייך בכל מצב וסיטואציה.
אני לא מוצא שום דבר שאני אוהב,חוץ מצבא חיי השגרה משעממים אותי עד מאוד ובא לי להכיר חברים חדשים (בנוסף לחברים שיש לי שהם מדהימים) אך אני מנסה מלא מלא זמן ולא מצליח בכלל. אולי בעולם הוירטואלי זה יוביל למציאות ואני אכיר אנשים,זה ישמח אותי מאוד :).
אני לא חוגג יום הולדת,סבתי מצד אבא נפטרה (שלא הייתי בקשר אתה כל כך) ואני מכבד את זה. אמי אומרת לחגוג אבל אני לא רוצה. הגעתי ללוויה (פעם ראשונה בחיי) והיה לי כל כך קשה לראות אותה מעבר לבד השחור ולקבור אותה,לטמון חול באדמה.
אז החיים שלי לא משהו בסך הכל. אני לא מוצא ריגושים בכלל,שומע מוסיקה כל הזמן וזה קצת מעודד אותי,משחק במחשב. חדר כושר אני רשום וזה משעמם אותי מאוד,ספורט בכלל אין לי עם מי לשחק. בעבר הייתי מרגיש מיוחד אך עכשיו לא (אולי בגלל נאיביות).
אפילו רשתות חברתיות שהייתי משתמש המון המון,החלטתי להפסיק את השימוש בהן מאחר ואני מרגיש שאיבדנו כל קשר למציאות,וזה גורם לי לדברים לא טובים.
אשמח לעזרה רבה ממכם,אני מודה לכם כל כך שוב על שקראתם את כל המכתב שכתבתי לכם,בתקווה שזה יעזור.
החלטתי לא להוסיף סקר מכיוון שלדעתי בכתב,זה יעזור יותר.

אצלנו, כל אחד יכול להוסיף עצה... גם מבלי להירשם!
אבל אנו ממליצים לך להירשם למערכת המייעצים
ההרשמה קצרה וללא שום תשלום.

אז, בשביל מה להירשם?

כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות

הוספת עצה ללא הרשמה

עצות הגולשים (5) כיצד להציג? מהאהודות מהפחות אהודות מהחדשות

  • בטעינה...

עוד ממדור "מה שעובר עליי"

חדשות במדור
אקראיות במדור

השאלות הנצפות היום במדור

היום
השבוע
החודש

עכשיו ב-AskPeople

עוררו עניין
חדשות