מרגיש שאני מאבד אחיזה במציאותמאבד את השפיות שלי

אני כבר כמה שנים בתהליך של התבודדות מרצון (לא רצון שלי).
בבית ספר הייתי ילד מאוד ממוצע. ממש לא מוחצן אבל גם לא מופנם במיוחד.
מהשנה האחרונה התחלתי לאבד ביטחון. בצבא איבדתי עוד חלק גדול מהבטחון ויצרתי פרסונה של אפס ולוזר. עד שהשתחררתי לא הייתי בקשר עם אף אחד מלפני צבא למעט אולי קצת צאט בוואטסאפ.

אחרי צבא התחלתי לעבוד. רציתי למצוא חברים ולהכיר אנשים, אז הלכתי לעבודות שיש תקשורת עם אנשים (מלצרות שהיה נוראי ואבטחה שהיה דווקא סבבה אבל כול הזמן אנשים היו משתנים ולא באמת היו לי חברים כמו בצבא).

תוך כדי ניסיתי לשמור על קשר עם אנשים מהעבר. אבל תמיד רק אני הייתי יוזם שיחות ומנסה לארגן פגישות ובסוף פשוט הרושם שקיבלתי זה שאנשים לא ממש רוצים לשמור על קשר איתי ושיש להם חיים משל עצמם וחברה חדשים.

הנקודה שלי היא שמאז הבית ספר אני נעשה יותר ויותר בודד. כול החברויות שלי היו עם גברים (חוץ מכמה טום בויז) ונוצר לי פחד מנשים שאני מרגיש שמחמיר. אני חושב שגם התקשורת שלי עם גברים מתחילה להיפגע.

אני התחלתי ללמוד ומרגיש די כמו הפריק. לא מדבר עם בני אדם כמעט כול היום. ניסיתי לדבר קצת עם אנשים שלומדים איתי אבל אני חושב שהגישה שלי מוזרה או לא נורמלית לגמרי כי אני מרגיש שנוצר לי שם של מישהו מוזרשעדיף להימנע.

אני לא שולט בזה. כול החיים שלי רציתי להיות נורמלי אבל אני מוצא את זה קשה יותר ויותר. אני לא יודע איך החיים שלי יראו בהמשך. אני רק בין 23 וכבר אין לי חברים. אני פשוט אהפוך לפרצוף אטום. יצור שמהלך בין העבודה לבית כמו איזה NPC במשחק מחשב. ואיזה בחורה תרצה אותי. מהרושם שנוצר לי מבחורות מרבה מהן רק מחבבות את הטופ של הגברים והרבה מחליטות להתפשר על גבר. אז גם אם אמצא בחורה אני סתם אהיה איזה בובה שלה וכול פעם שאפנה אליה את הגב היא תסתכל עלי מאחור ותגיד לעצמה "זה הכי טוב שיכולתי להשיג?".

יותר פריקה מאשר כול דבר אחר. העולם אכזר להרבה אנשים (תודה שעדיין חם לי ושאני לא חווה רעב כמובן, אבל אולי גם זה יבוא בעתיד).