האם זה שאני רוצה שבעלי יהיה רק איתי אומר שאני לא בסדר?

בעלי הוא אחד כזה שאוהב מאוד לעזור לאחרים בהכל.. יש לו לב מאוד רחב וגדול
אני גם אוהבת לעזור לאחרים אבל לא בהגזמה.. לפעמים חושבת על עצמי ודואגת לאינטרסים של עצמי יותר
בעלי הוא זה שהיה עושה למשפחה שלו קניות כל שבוע לבית (לא כי אין להם כסף או משהו כזה.. דווקא הם גרים בבית גדול ויש להם הרבה כסף) אלא כי פשוט זה ה"תפקיד" שלו לשלם על הוצאות הקניות בבית וללכת לקנות אוכל ירקות שימורים וכל הדברים שאוכלים בקיצור..
לי זה מפריע.
לפני שהתחתנו הוא הבטיח שאחרי החתונה הוא לא יעזור בזה יותר והנה כבר שנה של נישואים וזה ממשיך למרות שכל פעם אני מדברת איתו על זה. כל פעם הוא מבטיח שזה יגמר וזה ממשיך וממשיך.
הוא פשוט חושב שאני קנאית ולא מפרגנת ומנסה להרחיק אותו מהמשפחה שלו (שזה ממש לא נכון, אני אוהבת אותם ורוצה שנישאר קרובים אליהם אבל יש גבול בכמות העזרה).
העניין הוא שהוא אומר שהוא לא זה שמוציא את הכסף על הקניות אלא רק הולך לקנות (טוען שאבא שלו מביא את הכסף והוא רק הולך לקנות כי אבא שלו עובד, למרות שגיליתי שהוא לפעמים כן קונה מכספו ושיקר כי לא רצה שאדע). רוצה להסביר שזה לא רק העניין של הכסף אלא זה העניין של העזרה עצמה שהוא קם מוקדם בבוקר ביום החופשי שלו רק כדי ללכת לקניות .
אז אני כל הזמן אומרת לו שאבא שלו ילך לקנות יום לפני דברים במקום לבקש ממך ואז הוא אומר לי אבל למה שאבא שלי יתאמץ? למה שאני יתן לו לעשות משהו אם אני יכול לעשות? (הוא דוגל בכבד את אביך ואמך בצורה מוגזמת) הוא לא נותן להורים שלו לעשות כלום הוא כל הזמן זה שדואג להם כאילו הם ילדים קטנים ותכלס הם יכולים לעשות הכל לבד.. אבל כבר אי אפשר לשנות את זה כי הוא הרגיל אותם לזה שהוא עושה הכל.
רק לשם הבנה- יש לו עוד אחים שיכולים לעזור (הם עוזרים בלנקות את הבית למשל אבל לא בקניות, למרות שגם בעלי מנקה להם את הבית), וההורים שלו לא זקנים שלא יכולים לזוז, הם ממש צעירים ונמרצים (הביאו אותו כשהיו ממש צעירים הם בני 43 היום).
בימי שישי אין לנו הרבה מה לעשות.. מנקים תבית והולכים לאכול אצל ההורים בשישישבת ולכן כן יש לנו זמן לעזור להורים שלו, אך הפחד שלי שזה יהיה ככה כל החיים (כי הם יתרגלו לעזרה הזאת ואז כשלא תהיה עזרה הם ידרשו עזרה ואז הוא יתייצב כמו חייל). מפחדת שיהיו לנו ילדים וכל העומס יהיה עליי והוא ילך לעזור להורים שלו כי יפחד שהם חלילה יצטרכו לקנות דברים לבדם (יש להם אוטו, כסף, השוק והסופר לא רחוק מאיפה שהם גרים.. יש להם את כל היכולות לעשות זאת לבדם, הם אנשים בריאים).
האם אתם חושבים שאני אגואיסטית והיסטרית שאני חושבת ככה?
הוא כל הזמן חושב שאני מנסה להרחיק אותם (וזה לא נכון!), ואומר לי שבעתיד זה לא יהיה ככה אבל כל עוד הוא יכול לעזור ויש לו יכולת אז הוא יעזור בהכל.
מהצד שלי זה נראה ממש כמו ניצול שלהם אליו כי מה זה הדבר הזה שהילד עושה הכל וההורים יושבים כמו מלכים ולא מזיזים את עצמם? הם לא קולטים שהוא נשוי ויש לו חיים משלו עכשיו? (אנחנו בקשר טוב אני וההורים שלו לכן אני לא חושבת שהם עושים לי בכוונה או משהו כזה)
אני באמת לא יודעת מה לעשות כבר...
לשתוק? לחכות שהזמן יעשה את שלו? או להמשיך עם הריבים והכעסים המוחבאים שבתוכי? איך לשחרר את הרגש של הכעס?
מרגישה שהם תמיד יהיו יותר חשובים ממני והם תמיד יהיו במקום הראשון (למרות שהוא כל הזמן טוען שאוהב אותי יותר ואני יותר חשובה לו אך לא מרגישה ככה).
האם יש נשים שהיה להן את אותו המקרה? איך התמודדתן עם זה? האם זה הפסיק באיזשהו שלב?
ואשמח לשמוע מהגברים שכאן שגם עוזרים להוריהם את העמדה שלכם. למה כל כך חשוב לעזור להם (כן צריך לעזור לדעתי אבל אם הם יכולים לבד אז למה בכוח?)
תעזרו לי להבין מה נכון לעשות- האם לשתוק או להילחם על דעתי שהדבר יפסק כבר עכשיו..
תודה ומבקשת בלי לשפוט אותי, להעליב או לפגוע :)