אני חושב שאני טרנסג'נדר אבל מפחד לצאת מהארון כאחד

כבר כמה חודשים שאני שם בשאלה את זהותי המגדרית. אני נולדתי כבת, אבל אני לא אוהב להזדהות כאחת. כשהייתי ילד ממש קטן, כן אהבתי נסיכות ובובות ודברים סטיגמטים אחרים ה"משויכים" לבנות. אני לא ממש זוכר את הרגשתי בתקופה ההיא, אבל אני יודע שקצת לאחר מכן, לא זוכר באיזה גיל, הבנתי את הסטיגמות והכללות הקשורים למגדר והייתה לי מין סלידה מדברים "נשיים". אני אתאיסט, אבל אמי דתייה וחונכתי כילד(ה) דתי(יה), עד לצאתי בשאלה בגיל 11. אמי תמיד רצתה שאלבש שמלות וחצאיות ודברים "צנועים", אבל לא הרגשתי עם זה בנוח. אני לא בטוח שההרגשה נבעה אז ממגדר, משום שפשוט כבר מגיל צעיר הבנתי שאני לא רוצה להיות דתי כשאגדל. כרגע אני בכיתה ז' (ואני כבר לא בבית ספר דתי), ויש לי שיער די ארוך ואני כן קונה בגדים מאזור הנשים/בנות, ולמען האמת אני די אוהב אותם אבל אני מרגיש מאוד לא בנוח עם המגדור. אני רוצה לקצר את שיערי ולקנות מאזור הגברים/בנים, אבל אני מפחד מהתגובה של משפחתי והסובבים אותי. בכיתה ה', גזרתי את שיערי וקניתי בגדים ה"משויכים" לבנים, אבל אני זוכר שמישהו שאל אותי אז אם אני בן או בת ועניתי שאני בת והרגשתי די פגוע מעצם השאלה. מקרה זה גורם לי להטיל ספק רב בהזדהותי כטרנסג'נדר. אני אדם מאוד ביישן ומופנם ובתקופה ההיא היו לי רק חברות בנות (וממש קצת) ורציתי להתחבר לבנים. ניסיתי להראות שאני אחד מהם. כל דבר שהם דיברו עליו ואהבו אותו ניסיתי לאהוב גם (והצלחתי). אבל בערך בסוף כיתה ה' שמעתי כמה ילדים מתלחששים עליי וצוחקים על כמה שאני "מכוערת ומוזרה", וזה פגע בי קשות והחלטתי לגדל את שערי בחזרה ולחזור ללבוש בגדי בנות. אני סיפרתי על הרגשתי רק לסבתי. זה היה בערב אחד שהייתי אצלה בבית והטלוויזיה הייתה דלוקה על חדשות של ערוץ כלשהו, והיתה שם כתבה על דנה אינטרנשיונל. סבתי הביעה תמיכה והבנה כלפיה, והרגשתי שאתפוצץ אם לא אספר לה. לא ציפיתי שהיא תגיד משהו בסגנון "אני תמיד אוהב אותך" או "אני גאה בך", אבל תגובתה הייתה די שלילית ומאוד נפגעתי. היא אמרה לי שזו רק תקופה, ואני "אמצא את האחד" ואז אני אבין שאני בת. אני בכיתי הרבה אחרי זה, אבל התעוררו בי חששות שאולי היא צודקת. אני מפחד לצאת מהארון בתור טרנסג'נדר ואז לגלות שטעיתי. כל פעם שאני עומד מול המראה עם מספריים מוכנות לפעולה בידיי (כדי לגזור את השיער כמובן), החששות והפחדים מציפים אותי ואני מחליט לחכות. אבל זה בלתי נסבל, אני רוצה כבר להיות בטוח ולהתחיל את המסע המגדרי שלי. אתם חושבים שאני באמת טרנס או שזו רק תקופה? אולי עדיף לי לחכות עוד קצת? ואולי אני בכלל ג'נדרפלויד או משהו? (ורק לפרוטוקול - אני לא מחבב את גופי הנשי אך גם לא מתעב אותו. אבל כשמישהו אומר לי שאני "ילדה יפה", אני מרגיש מין צביטה בלב.)