מרגישה אבודה! כאילו יש לי הכל ואין לי כלום... האם ללכת ללמוד או לדחות את זה?

היי :) קודם כל סליחה על החפירה אבל ממש אודה למי שייעץ ויעזור ! ..
אני כרגע משוחררת שנה, יש לי הרבה בעיות כבר מגיל קטן אבל עם השנים הם הפכו לבעיות גדולות יותר ויותר ואני מרגישה שפשוט ״נקשרות לי הידים הרגליים והשכל״ בגללם.
מהתיכון היו לי הרבה חברות (הייתי בבית ספר דתי) אבל מאז ומתמיד לא מצאתי את מקומי בבית ספר מבחינת דת , היו לי הרבה בעיות משמעת -לא שהייתי מפריעה בשיעורים , פשוט לא הייתי נוחכת בבית ספר יותר מדיי כי כל הזמן היו מעיפים אותי בטענה ש״כללי הלבוש שלי לא מתאים לבית ספר..״ כך שרדתי את שנותיי בבית ספר , יש לי תעודת בגרות טובה מאוד (הייתי פשוט לומדת לפני מבחנים בלי יותר מדיי עזרה מהבית ספר) והיה רק שיעור אחד-מתמטיקה- שהייתי מקפידה לבוא..
בבית במקביל היה לי אח שמתעלל בי נפשית , הוא היה אלים ורק כשאיימתי עליו שאתקשר למשטרה הוא לקח צעד אחורה (יש לציין שהוא גדול ממני ב11 שנים) עם ההורים יש לי קשר מורכב- הם לא היו הרבה בבית אבל הם תמיד אהבו ותמכו בי אבל אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי בבית
כשגדלתי הוצאתי צו הרחקה ואחי לא בא הבייתה ולא ראיתי אותו מגיל -18 עד עכשיו בעצם.. זה קשה מאוד להורים שלי אבל אני ממש מפחדת ממנו ויש לי טראומות הוא גם פעם ממש חנק את אמא שלי באמצע הלילה, היה הולך מכות עם אבא שלי .. הוא בן אדם בעייתי ממש
בצבא הייתי בקורס מכים. ממש רציתי את התפקיד אבל שוב היו לי בעיות משמעת (לא שהייתי מסרבת פקודה או מתחצפת זה לא זה.. פשוט הייתי לא מאורגנת לא מגיעה בזמן, פתאום מפקירה נשק..) וגם שם לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית. זה היה סיוט ממש כך . הודחתי משם אחרי 5 חודשים ושהייתי בגדוד הייתי עולה המון משפטים - הייתה לי קצינה שלא חיבבה אותי בכלל הייתה אומרת שאני לא עונה לה לטלפונים , לא עומדת בזמנים למסדרים.. וממש התאמצתי להיות חיילת טובה באמת! כבר נמאס לי מהמשפטים נמאס לי להרגיש שאני רודפת אחרי העובדה שאני רוצה להיות ממושמעת רוצה להיות טובה ופשוט לא מצליחה .. ;((
אחרי שהשתחררתי הייתי עוברת הרבה עבודות. בגג הייתי בעבודה קבועה של 3 חודשים.. היו לי הרבה טעויות מטומטמות של הקלדה (במלצרות) או טעויות של חוסר אחריות כלפי השולחנות.. עשיתי טעויות שאני אומרת עכשיו ״איזה סתומה אני! איך עשיתי את זה ??״
אחרי שנה רציתי להתחיל ללמוד, הלכתי לאיזה קורא בכף היד הוא אמר לי שאני חכמה ויש בי פוטנציאל אבל ההתנהגות שלי שאני מרדנית ויש לי בעיות משמעת יימנעו ממני להתחיל ללמוד ״רק עוד שנה ..״ הבהרתי לו שכשאני רוצה משהו אני באמת נלחמת להשיג אותו ואני ישקיע מאוד בלימודים .. נמאס לי להיות בעבודות שרק מפטרים אותי ונמאס לי שאני לא מוצאת את עצמי בשום מקום ובא לי כבר להתחיל ללמוד.. הוא אמר לי שלא אוכל להתחיל ללמוד השנה ואני צריכה לשנות את עצמי מהבחינה הזאת שאני ילדותית מאוד ותלויה בהורים ורק כשאעבוד בעבודה מסודרת , ויוכיח לו שאני רצינית רק אז אוכל ללמוד .. ממש לא בא לי עוד שנה להיות בלופ הזה של עבודות , קשה לי שאני לא מוצאת את עצמי ואני צריכה מסגרת כי אני מתפזרת עם עצמי, וגם בא לי לסיים את התואר מוקדם יותר ולא בגל מאוחר :( אני ממש אובדת עצות לא יודעת מה לעשות .. האם לדחות בשנה את הלימודים ולעבוד או להתחיל ללמוד ?