לא אכפת לי להישאר לבדולצאת לבד, זה עושה לי טוב, האם אני חריגה?

טוב אז אתחיל ואספר קצת על עצמי, אני תלמידת חטיבה, כיתה ט לצורך העניין,
חיה במשפחה חילונית, וקצת מסתייגת מהדת, מעדיפה שלא להיכנס.
לפני שנה היו לי המון חברים , תמיד היה לי עם מי לצאת אבל בשנה האחרונה, התחלתי להיות לבד, וזה עושה לי טוב,
אני רואה איך כולם נהנים עם חברים, וזה לא מעניין אותי, אני לא בראש של זה .
אפשר להגיד שאני לגמרי אנטיסושיאל.
ברמה מפחידה, לא אכפת לי להישאר לבד, לא לצאת עם חברים,אין לי בעיה שיהיו לי חברים אבל שלא יהיו תלויים בי כל היום רק יחפשו אותי.
אני לא מרגישה חוסר
אני מעדיפה להישאר עם קנדריק וטיילר דה קריאטור באוזניות ופשוט לחיות.
זה דפוק? זה דפוק שטוב לי בלי אף אחד? אני רוצה להכיר אנשים, באמת שכן, אבל גם לא יפריע לי אם לא אכיר.
אני רק בת 14 ותמיד אומרים לי שאני צריכה לצאת עם חברים,
אבל טוב לי לצאת לבד,
ותמיד אמרו לי שבלי חברים אין למי לפרוק את הכאב,
ואני פורקת אותו ביומן מבולגן שמלא ברגשות שאמורים לצאת מהפה אבל יוצאים על הדף,
הגעתי למסקנה שכולם פוגעים בך בסוף, אחרי שמישהו שמאוד קרוב אלי גרם לי להבין שכולם חרא, ונשארתי לבד.
זה טוב? אני חריגה? איך להכיר אנשים כמוני? שלא יהיו תלויים בי כמו כל האנשים המוזרים האלה שלא יכולים לחיות בלי ה״בסטיייי״ חח ,הזוי, תודה על העצות (: