רוצה למות, סתם ככה, בלי סיבה

אין לי סיבה למה קשה לי, פשוט קשה לי. נכון, זה אגואיסטי כי לא חסר בעולם אנשים שיש להם אלף ואחת סיבות מוצדקות לסבול, ואני אגיד את האמת שוואלה אין לי כל כך על מה להתמרמר כשאני חושבת על החיים שלי במבט מהצד, נכון, אולי אני לא באה ממשפחה עם כסף, אולי אני שונאת את הבית ספר והבית ספר שונא אותי בחזרה, נכון, אולי אין לי חיי אהבה מדהימים... אני מבינה שזה כלום. אני יודעת שזה כלום. רק רציתי להדגיש, שהחיים שלי די בסדר מבחינה כלכלית,משפחתית,חברתית, ושהסיבה שאני רוצה למות לא קשורה לדברים האלה בכלל.
בערך מאז שאני זוכרת את עצמי ואת המחשבות שלי, אף פעם לא הייתי מאושרת, אלא להפך. תמיד הייתי בסוג של דיפרסיה לא ברורה, אהבתי לפגוע בעצמי ואהבתי שפוגעים בי כי רק ככה הרגשתי טיפה יותר חיה, וטיפה פחות רובוטית.
אני מסתכלת על מה שאני כותבת פה וצוחקת מרוב שזה לא ברור, ויודעת מראש שאף אחד לא הולך להבין אותי פה, אבל בכל זאת משתפת.
אני מרגישה כאילו כל החיים שלי הם בכלל משחק מבוים, ושאני בעצם לא אני. כשאני מסתכלת במראה אני לא רואה את הדמות שמולי כאותי, אני בכלל מרגישה שאני רואה את הדמות הזאת מהצד, ושאני רק מתפעלת אותה ואומרת לה מה לעשות, אבל אני זאת שחושבת, והיא זאת שמבצעת... ואני מרגישה שהמשחק הזה נהיה קצת משעמם. בגלל זה אני רוצה להרוג את הדמות הזאת.
מרגיש לי שהמחשבות שלי מחולקות ל2 צדדים שבוויכוח מתמשך אחד עם השני, אחד שאמיץ מספיק, ואחד שמפחד מדי בשביל להרוג אותה.

עוד דבר שהתחיל להעיק לי, זה שאני לא יכולה לסבול את עצמי כשאני צלולה. אני נהנית רק כשאני בראש אחר, כשאני מסטולה, או כשאני לוקחת קצת יותר מדי רטלין...

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר
מפחדת שממש ישעמם לי והמחשבות שלי באמת יגרמו לדמות שלי להרוג את עצמה.