טרוד יותר מדי מסיטואציות בחיים, ונכנס ללחץ מכל דבר קטן

היי,

אז אני כבר הרבה זמן חי בתחושה שכתובה בכותרת. אני חושב על סיטואציות בחיים יותר מדי גם זמן רב לאחר שנגמרו והרבה פעמים אם אני מרגיש שאני לא עשיתי דברים בדרך שלי או כמו שמצופה ממני המצפון שלי מציק לי במשך זמן רב. בנוסף, אני רוצה להגיד שגם אם אני מוצא הגיון לדברים מסוימים ומבין כבר שלא כל היקום סובב סביבי, אני עדיין חושב על דברים מסוימים. הסיבה שזה קורה לדעתי היא שהמצפון שלי גבוה מדי וזה קשור לאיך שחונכתי, ולכן גם כשאני יודע להבחין בין טוב לרע ובין דברים קטנים לדברים גדולים הכל משפיע עליי באותה מידה. אני אסביר, כבר מגיל קטן חונכתי ללכת רק בדרך הישר ובצורה strictית ולא לסטות ימינה ושמאלה בכלל. אני זוכר את עצמי בתור ילד חנון שלמרות שחברים עודדו לעשות דברים מסוימים תמיד עשיתי מה שההורים אמרו ובמיוחד אבא שלי שמהווה את המודל לחיקוי הכי גדול שלי ומבחינתי כל מה שהוא אומר קודש ואני מעריץ אותו. בצורה יותר ספציפית, הוא גם זה שנתן דגש על הליכה בדרך הישר.

מניח שהטריגר לעובדה שאני כותב פה הוא הדוגמה הבאה:
היום ניסיתי להיכנס לחנייה די צרה במקביל. לאחר מספר נסיונות יצא ששברתי את ההגה טיפה מאוחר מדי ושפשפתי ממש בקטנה את הרכב שמלפניי (יש שריטונת ממש קטנה). ישר אמרתי שאני אשאיר פרטים והתקשרתי להורים שלי להגיד להם (אני נהג די חדש וגם ילד של הורים כפי שבטח הבנתם).
אז דיברתי איתם והם אמרו שזה דברים שקורים מלא ויש להם ניסיון בחיים וזה לא חמור במיוחד ולא צריך להשאיר פרטים. המשכתי בענייניי אבל עדיין זה הציק לי מצפונית לכן התקשרתי שוב והפעם רק לאבא שלי ואמרתי לו "אתה בטוח שלא צריך להשאיר פרטים?" והוא אמר כן ובטוח ואם זה היה משהו יותר חמור הוא היה אומר לי להשאיר פרטים בלי לחשוב פעמיים אבל גם האוטו שלנו סובל משריטות כאלה ואחרות שנגרמו מאותם מקרים ואף אחד לא השאיר פתק לכן מצאתי גם פתרון מבחינה הגיונית. כמו כן, אציין שהוא אמר לי "המצפון שלך יכול להיות שקט הכל בסדר" כי הוא מכיר אותי ומכיר את הבעיה הזאת שלי.
ממש לפני שסיימתי את ענייני ושכל הזמן הזה העניין הזה אצלי בראש ואני עם פרצוף תשעה באב התחלתי כבר לכתוב את הפרטים ואז התקשרתי להורים ואמרתי שאני משאיר את הפרטים ואז הם כבר התעצבנו עליי וצעקו עליי לא להשאיר פרטים ושלא צריך. אז כמו שציינתי כל מה שאבא שלי אומר לי הוא די קדוש מבחינתי אז המשכתי.


לאחר הסיפור דיברתי עם חברים על מה שקרה ואמרו לי שזה באמת כלום ואין לי מה לדאוג אבל זאת אחת מהבעיות - לא משנה כמה ההגיון צודק וכמה אומרים לי שהכל בסדר ולא קרה כלום ואני מבין ומפנים שזה דבר קטן, מבחינת ההרגשה שלי זה דבר גדול, קיצוני וסוף העולם (פשוט חשבתי באותו רגע על הצד השני שנפגע ועל לקיחת אחריות שלי, לא משנה מה עשיתי שגם לזה חונכתי. לכן מבחינתי לדעתי לא משנה מה הייתה החומרה אלא התוצאה). כמו כן יצאתי מאוכזב מעצמי שהקשבתי בסופו של דבר להורים שלי ולא למצפון שלי וחבר הגיב לי על זה בכך ש "להקשיב להורים זה לא רע" ואני מסכים איתו אבל נוצרת פה סתירה. הבעיה השנייה כפי שבטח שמתם לב היא שאני טרוד מדי ולחוץ מהרבה סיטואציות כאלה לאורך זמן רב (עם כמה שאני מכיר את עצמי זה יכול להגיע גם לחודשים) בהם מחשבות רצות לי בראש ומפריעות לי במהלך עבודה ובמהלך הזמן הפנוי שלי.

בכל מקרה - אשמח אם תגידו מה אתם חושבים, איך אני יכול לפתור את הבעיות שהוצגו ומילות חיזוק.

תודה רבה שהחזקתם עד כאן :)