אחותי רוצה לחזור לגור איתי ועם אבא שלי אבל אני באמת לא סובלת אותה, מה לעשות?

אני בת 17 ואחותי בת 22 כל הילדות שלי כל החיים לא סבלנו אחת את השניה
אם זה ריבים עם מילין פוגעניות שהופכים בסופו של דבר לריבים עם מכות.
ההורים שלי גרושים אני ואחותי אצל אבא שלי היום.
ככל שהתבגרתי חשבתי לעצמי שאולי נוכל להסתדר ושאנחנו בוגרות ומבינות אבל זה פשוט כל פעם מראה לי עד כמה שאני תמימה וזה בחיים לא יוכל להיות ככה.
אני באמת לא מבינה את אחותי,אני חושבת לא חושבת כבר אני יודעת שאין לה אנושיות,אין לה חמלה כלפי אנשים,אין לה אהבה בלב כלפי אף אחד כולל משפחה כולל אבא שלי!!!
אבא שלי החזיק ועדיין ממשיך להחזיק אותנו,מפרנס אותו,מאכיל אותנו עושה הכל בשבילנו איך אפשר בסוף של יום לא להעריך אותו? הוא היה לפני מלא זמן בבית חולים אפילו לא שאלה לשלומו ובחזרתו הביתה הוא התחיל לשטוף את הבית אחרי שעה של וויכוח שלי ושלו שלא ישטוף שאני שוטפת היא אפילו לא קמה להגיד לו לעצור ולעזור לי!!אני מנסה באמת להסביר לכם שזה לא סתם סיכסוך בין אחיות שיסתיים ביום אחד בהיר זה פשוט גיהנום שאני עוברת איתה כל החיים שלי ניסנו הכל לדבר איתה להראות לה בדרך אחרת אני לבד לדבר איתה הכל שום דבר לא עוזר!!!
לפני תקופה אני ואחותי רבנו והיא החליטה לעבור לאמא שלי היא ואמא שלי בחיים לא הסתדרו אבל משום מה אחותי יצרה איתה קשר והחליטה לעבור אלייה,
אחרי תקופה ארוכה שאבא שלי הבין שאנחנו לא צריכים בית כזה גדול החלטנו שנעבור לבית שלנו כשעוד הורי היו נשואים שיש בו שני חדרים פלוס סלון,שיפצנו אותו בגלל שהוא היה ישן..
אחרי כמה זמן אני ואחותי חידשנו קשר והיא הייתה מספרת לי שלא טוב לה אצל אמא בגלל בעלה(כל זה ששמעה שאנחנו משפצים את הבית,בזמן שהבית של אמא שלי טיפה ישן)
היה איזה ריב בניהם והחלטתי שלא משנה מה היה ביני לבינה אני מביאב אותה חזרה אלינו כי היא לא הפסיקה לבכות ולהגיד שרע לה.
הצעתי לה שניהיה בחדר ביחד ונעשה הכל בשביל להסתדר בשביל השקט של אבא שלי וגם זה לא צלח בסופו של דבר היא השתלטה כמובן שכל החדר יהיה שלה,שהכל יהיה שייך לה באיזה שהוא שלב עברתי פשוט לסלון כי לא היה לי נוח איתה בחדר ופשוט סבלתי את האי נוחות בשקט אמרתי לעצמי שזה לא נורא וזה שטויות זה בסהכ ספה יש אנשים שחסר להם הרבה יותר
אבל באיזה שהוא שלב כבר היא הגזימה הרגשתי שלא מגיע לה,שלמה שאני אסבול בזמן שהיא משחקת אותה חברה הכי טובה שלי ובעצם לא מעניין אותה ממני,ולא אכפת לה מכלום בבית ובנוסף לעשות לי בכוונה פשוט הכל אצלה משחק יום אחד היא החברה הכי טובה שלי יום שני היא שטן!
אני כבר בחדר שלי מאז היא ממררת לי את החיים אני לא מפסיקה לבכות לא מפסיקה להיות בעצבים כל הזמן בידיוק כמו פעם שהיינו גרות ביחד.
אני חושבת על כל התקופות שהיא לא הייתה פה,שאני ואבא שלי היה לנו שקט והיה לי כיף לבוא הביתה.
אני לא יודעת כבר מה לעשות ,איך להתמודד עם זה אני מפחדת כל פעם להגיע הביתה ולראות משהו חדש שיביא לי את העצבים בגלל הדווקא הילדותי שלה..אבא שלי דיבר איתה על מעבר לדירת שותפים כי גם אבא שלי יודע שלא טוב לי,אבא שלי מכיר אותה הוא רןאה ומבין הכל... הוא תמיד מדבר איתי מנסה להרים לי את המצב הרוח אבל עדיין קשה לי
היא בת 22 היא גדולה היא יכולה לעבור אבל הבעיה שהיא לא רוצה ביא יודעת שלא נוח לי שהיא פה ובגלל זה היא מאריכה את הפיתרון שהיא תעבור מפה..