נמאס לי מהרושם שיוצרים עליי! נמאס שכופים עליי תיאורים!

כל פעם שאני חושב שאני מתקדם שלב, עושה צעד קדימה, אני פתאום מגלה שבעצם לא זזתי מילימטר.

אני כבר מימי החטיבה הייתי נער "שקט", "רך", "נחמד מדי", "הילד הטוב", "ביישן" ועוד כל מיני תיאורים בסגנון שהדביקו לי בכפייה.

תמיד חשבתי שכשאני אתבגר זה יעבור לבד, שמתישהו זה פשוט ידעך ואני ישדר יותר ביטחון.

אני כבר בן פאקינג 22, אנשים עדיין מתייחסים אליי כמו ילד קטן.

אני בעבודה חדשה, וכל העובדים הותיקים, עוד לפני שבכלל ידעו איך קוראים לי, התחילו להתייחס אליי כמו תינוק שצריך לעזור לו בכל דבר.

"איזה חמוד לא נעים לו לבקש", "איזה חמוד הוא מתבייש לשאול", "איזה חמוד איך הוא עושה כל מה שאומרים לו"
סתמו ת'פה המסריח שלכם, מי מתבייש ממכם? מי שם עליכם ז*ן? תפסיקו לכפות עליי תתיאורים המסריחים האלה, רדו ממני

פאק, למה כל פעם שמישהו מבקש ממני משהו לא מוגזם בכלל, ואני מסכים, אנשים הופכים את זה ל"אל תפחד להגיד לא! תפסיק להיות ביישן ולעשות כל מה שאומרים לך"
איך מגיבים לדבר כזה? פאקינג ביקשו ממני לעשות משו בקטנה, והסכמתי, כי אני לא מפונק אפס ולא אכפת לי לעזור, למה זה הופך אותי לפראייר?

למה כל פעם כשאני עסוק בעבודה, העובדים סביבי אומרים לי "למה אתה מדוכא?", "מה אתה כזה רציני?", "מה אתה לוקח את זה כזה ברצינות? שחרר.."
מי רציני? מי מדוכא? שחררו ממני כבר, בסה"כ עובד, זאת העבודה שלי.. לעבוד !

זה מוריד לי תביטחון, זה הורג אותי, זה משפיל אותי, אני נהיה נבוך.
עד שאני חושב ש"הנה אני מצליח להשתלב מבחינה חברתית" - החברה משפילה אותי והופכת אותי לאפס.
ואז כשהביטחון שלי יורד, אני מתחיל לדבר חלש, אני מתחיל להתנהג באמת כמו אפס, ואנשים לא מעריכים אותי.

נמאס לי כבר, נמאס.
למה הרושם שאני יוצר על אנשים, בשניה הראשונה שהם פוגשים אותי, זה רושם של ילד מסכן שלא יודע להסתדר לבד? של אפס שלא יכול לדאוג לעצמו, של לוזר שלא מצליח להשיג כלום בחיים?

הרושם הזה ליווה אותי כל החיים שלי.
בחיים לא הייתה לי חברה, בחיים לא נישקתי בחורה, בחיים לא היו לי חברים אמיתיים, לא הצלחתי ליצור אינטרקציה רצינית עם אנשים מעולם.

כלום כלום, אני פשוט יוצר רושם של אפס, ואני לא יודע איך לתקן אתזה.