איך מתגברים על משברי העבר עם אמא?

שלום לכולם. אני בן 18 ואוטוטו מתגייס. שהייתי יותר צעיר בגיל 14,15 הייתה לי ילדות לא קלה בלשון המעטה. אמא שלי סבלה מדיכאון חריף שהתבטא בשינוי מצב רוח מהירים ובמספר שגדול משאפשר לספור. אבא שלי עבד. למזלו היה מגיע הביתה ב7 אוכל משהו קטן מתקלח ויאללה לישון. יש גם שתיקת כבוד כזו בין אמא לאבא . אין אהבה בין השניים והם ביחד רק בגלל אחי הקטן שמחזיק אותם כמו דבק. אני מאמין ששנינו נסיים צבא אז הם יתגרשו. בכל מקרה.. אני זוכר התעללויות מצידה. פיזית מגיל 12 עד 14 וחצי . ומ15 שהייתי כבר מספיק גדול וחזק להחזיר זה עבר למילים כואבות... אוי כמה שהן כאבו. אתם מכירים את התחושה שאומרים לכם משהו פוגע ואתם חושבים עליו כל הלילה בלי שינה ? אמא שלי בקיצור. רבנו. צרחנו וקיללנו. יסלח לי אלוהים על הרגע שהחלטתי להחזיר לה מכות ולהרים עלייה חזרה יד. אולי זה היה הצעד הפזיז באותו רגע.... אבל זה מה שקרה.. זה קרה 4-5 פעמים עד שבגיל 15 וחצי. ילד שרב עם אמא שלו על בסיס יום יומי הגיע למצב שאמא שלו מתלוננת עליו במשטרה. לא כעסתי האמת וגם לא הופתעתי. פשוט להסתכל על זה מהצד היה נראה מוזר, תמיד אמרתי שדברים כאלה קורים רק בסדרות ומה הקשר שלי לכל זה? נחקרתי וכל הבלה בלה בלה הארוך. נפתח תיק והשאר היסטוריה. מאז אותו מקרה נשבעתי לעצמי שזה לא ייקרה יותר. רובכם שואלים איפה היה האבא בסיפור? למה הוא לא דיבר איתי? או עם אמא? הוא לא יכל. הוא חלש אופי וכואב להגיד את זה על הבן אדם שאתה הכי אוהב בעולם. אבל כן הוא חלש ואמא ניצלה ומנצלת זאת. אני התמודדתי מולה וקיבלתי את התשלום.... לא דיברנו משהו כמו שנתיים. אני הספקתי לעשות מה שלא עשיתי מגיל 12 ובאמת החיים נראים די ורודים.. גיל 18 הגיע ואני ואמא אומרים שלום שלום אחד לשני וישר מתחמקים. אי נעימות. כואב נכון אבל זו המציאות. אני אשמח לעזרה ולעצות לשיקום היחסים איתה. אחרי הכל היא אמא שלי ואני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר שקיים.